מונחות לפני ארבע חפיסות השוקולד המסמלות סיומה של פרשת ויכוחים וחיכוכים מייגעת במחנה, ושמה ""מעשנים ולא מעשנים"

רבים הם הלא מעשנים במחנה. מדי פעם היו אלה מקבלים תמורת הסיגריות, שוקולד שהגיע מהארץ. פעמים היו מקבלים סוכריות, ומשאזלו הללו, שוב לא קיבלו תקופה ארוכה דבר. לטוענים נגד קיפוח זה ענתה הנהלת המחנה: סיגריות מוכרחים אנו לקנות מהערבים, משום שסיגריה היא מצרך חיוני למעשנים ממש כלחם. ואילו משהו תמורת זה ללא מעשנים אי אפשר לקנות כי זוהי הוצאת כסף מיותרת ועליהם להסתפק בהוקרת המחנה על התאפקותם.

-          "ומדוע לא יקבלו כל אנשי המחנה סיגריות ? הרי הן מגיעות לכולנו" !

היו שענו "משום שהסיגריה תיהפך לוָלוּטָה ויתפתח שוק שחור, דבר שההנהלה מתאמצת לעקור בכל מחיר.

תקופה ארוכה שוב לא היו התמרמרויות, עד שלאחר משלוח החגים שוב קמה סערה. והפעם על החיפוש שנערך בחבילות הפרטיות. חיפוש   ש ל נ ו   שגרר אחריו הרשמת סיגריות ונִכּוּיָין מההקצבה הכללית וכן החרמת עתונים.

את הסערה העקרית עוררו אנשי התגבורת של העיר העתיקה.

-          "באיזו רשות פותחים את החבילות ששלחו משפחותינו" ?

-          "ההנהלה עברה על גבול סמכותה בדחקה את אפה לתחתונים ששלחה אשתי".

-          איננו רוצים קומונה . יחיו אנשי רבדים את חייהם שלהם ואל יכפו אלינו את מסגרתם. הקיבוץ שלי נשאר בבית".

על הטענות האלה השיב יוסף: "תבינו, מצב האספקה בעבר הירדן הולך ורע. עלינו לנהוג בשיטה וחסכון. במשלוח זה נתקבלו פחות סיגריות כלליות, ואילו כחמשים אחוז של אנשים קיבלו סיגריות פרטיות במספר העולה על 200 לעומת האחרים שקיבלו רק חבילות שי עם 60-80 "מטוסיאן".  ישבנו, חשבנו, והחלטנו, שאם נשאיר את הדבר כך שאחד יהיו לו מאתים "פלאיירס" ולשני שמונים "מטוסיאן" – לא יהיה זה צודק כלפי מה שעשינו עד כה. להחרים לא רצינו, והחלטנו לנכות על כל 16 סיגריות מהחבילה הפרטית שמונה סיגריות מהקיצבה היומית, וכך, עד סיום המנה.

ופתאם קם המרד...

-          "מדוע סיגריות מחרימים ושוקולד לא מחרימים" ?

-          "תחרימו גם את הדבש והגבינה שיתקבלו... "

-          "מדוע הסלוניקאים מבשלים חביתות במחסן ? האם כל דאלים גבר" ?  

נזרקו טענות נגדיות מכל צד. לאלה ענה שאול ט.: "אנשי ירושלים שהגיעו לכאן שכבו איש איש באהלו. לא התענינו בצרכי הכלל, לא גילו יוזמה. אנשי גוש עציון שבאו אחרינו, הם שהתחילו בארגון, הם שגילו את היזמה העצמית. איך לגרוס את שביל הזהב – על כך יושבת הנהלת המחנה ודנה. אין תפקידנו לחנך את האנשים אלא לנהן את עניני הכלל, כך שכל פרט יהיה מרוצה. אנשי גוש עציון דרשו קומונה מוחלטת בחיי המחנה. אנו רצינו בשביל הזהב. ניהול הענינים איננו 'טלאים-טלאים' כפי שהתבטא כאן מישהו, אלא יריעה מגוונת תשפצה כל אחד ואחד.

יוסף סיים: "דבר אחד הצלחנו עד כאן – הצלחנו בקיום המחנה בשלימותו. עכשיו אני רוצה שכל יהודי יצא מכאן בריא ושוה לכולם. אתם טועני נגד פתיחת החבילות ? באיזה מחנה שבויים אין פותחים חבילות . ההבדל הוא ששם פותחים השליטים בחוץ, וכאן – אנו בעצמנו פותחים אותן.  אתם טוענים נגד החרמת עתונים ?  מי פילל בכלל שאנחנו נקבל אינפורמציה ?  אין העתונים שייכים לכם אלא   ל י,  כי אני הוא שהכנסתי אותם למחנה".

על מקרה זה כתב אברשה (כנראה אברהם רון): "במחנה תלונה רבה. פוחחים למיניהם מתפרצים למטה בצעקות: לבטל החלטה זו !   מכל צד האשמות כלפי ההנהלה.  השבי – בית ספר חינוכי לבעיות חברתיות. משטר החיים בשבי הרי זו זירה פעוטה בעצם, אך מחייבת הכרח של משטר יעיל להעברת לוחמים בתנאים קשים ומדכאים עד לסיומה של הפרשה. משטר זה צולע עדיין בגלל חוסר תקיפות, חוסר פקודה, ועודף ויכוחי סרק. תמה אני כיצד מעיזים לוחמים לערער כיום סמכות מפקדיהם. כיצד מעיזים הם לפרוץ בצעקות על סיגריות ושוקולד שלדעתם לא חולקו בצדר. העיסה כה מצומצמת והיא רוחשת כה הרבה תופעות שליליות.   לדעתי חייבים מפקדים רבים לתת את הדין על עמדתם הבלתי תקיפה, על היותם כפופים למרות הפוחחים באנשיהם, עד כדי כך שהענינים מתחילים לגלוש במדרון מאין עוצר. וכי יש טוב מהתפרקד על משכבך חסר אחריות ודאגות ?  יש בשבי קנה מידה נכון ליחס הדדי בין לוחמים: לחסוך בכל לבוא מועד, לחלק בכל עם הנצרך, לשתף את רעך באוהל בחבילה מהבית".

בא המשלוח האחרון ושוב ישבה ההנהלה על המדוכה – לפתוח חבילות או לא ?

והוחלט – לפתוח ולרשום רק אותם המצרכים שאנו קונים – סבון וסיגריות. אחד הנציגים קבע: על הלא מעשנים לקבל שוקולד או לתת סיגריות לכל. התפתח ויכוח סוער. "כוונת הקומונה שלנו היא נתינת המינימום לכל אדם", הצהיר שלמה מן-ההר. אברהם א. התנגד לחלוקת השוקולד והסיגריות לכולם. אברשה הכריז: "על הלא מעשנים לקבל שוקולד כל עוד ישנו, אך לא לקנותו באם יאזל". שאול ט. אמר: "ישנם יסודות בחוקת המחנה שאין לשנותם. אחרת יהרס הבנין כולו".  יוסף אמר: "בתנאי חיינו כאן אין מקום לחוקה קבועה ויציבה. הכל נעשה לפי תנאי הזמן". עברו להצבעות. פה אחד נתקבלה ההחלטה:

"הנהלת המחנה מגנה כל חבר בהנהלה שאינו מקבל את מרות הכלל" ! גם ההחלטה לחלק שוקולד ללא מעשנים בלבד לפי ההקצבה של צבא ישראל (שתי חפיסות לשבוע) נתקבלה פה אחד.

לאחר שסיימתי את אכילת התפו"ז (כל אחד קיבל היום שלשה תפוזים במשלוח שהגיע מהארץ, ורבים ברכו "שהחיינו") פתחתי חפיסה ראשונה של שוקולד...  (אוריאל).