בקר אחד הגיעו אוטובוסים סגורים. נפרדנו מהבנים שהיו מאד מודאגים, וחששו לגורלנו עד שנגיע לארץ המובטחת... רבים הזילו דמעות מבין הבנים. במיוחד זכורות לי הדמעות בעיני שאול, באומרו: "תשמרו אחת על השנייה" !
בניגוד לנבואות השחורות, עברה הנסיעה בשלווה ובשלום. הלגיונרים היו מעונינים שהפעם נתרשם לטובה, כי גם להם היו שבויים אצלנו.
כל הדרך נסענו בדומייה. החלונות היו סגורים והאוכלוסייה לא ידעה במי מדובר. כעת נסענו בדרך אחרת, קצרה יותר וללא מכשולים... לפנות ערב הגענו לכפר יונה. פתאום ראינו שדות ירוקים, בתים אחרים, והעיקר – אנשים משלנו. או-אז החלה השמחה הספונטנית. הבנות התחילו לשיר "הבאנו שלום עליכם". התבוננתי בשתי הבנות שפניהם היו קודרות בפרוץ השירה – פנינה ושרה מכפר עציון הזדעזעו מאד, ואני הסתכלתי בפניהם והתביישתי. לא הבנתי מה השמחה. גם אלה שבאו לקבל אותנו, הסתכלו בנו בפליאה. כנראה לא ציפו לפגוש קהל שמח כזה.
אחת השבויות החוזרות (באדיבות ארכיון עתון 'דבר')
מבעד לחלון האוטובוס ראיתי מראה לא רגיל: אנשים נקיים ומסודרים, הנשים בשמלות ארוכות (זו היתה אז האופנה). ואני חשבתי לתומי: כנראה כולם הולכים לנשף !
ראשית ירדו שתי בנות עם ספרי תורה.
המראה שלנו לא היה מלבב מביוחד. אנשים חזרו ושאלו: "לא היה להן סבון" ? השמלות שלנו קצרות, לא נקיות ומוזרות. כיצד אפשר להסביר שבתחילת השבי הובטח לנו להגיע בתוך שעתיים לירושלים, ושוחררנו רק כעבור שלשה וחצי שבועות ?
הועברנו לאוטובוסים שלנו, ונסענו לביוון תל אביב. .. נעצרנו במחסום שבו שמרו חיילינו. הם היו מופתעים למראה הבנות הרבות כל כך והלבושות בצורה מוזרה כל כך. אחד החיילים שאל "מי אתן" ? מישהי ענתה "אנחנו מגוש עציון. היום השתחררנו מהשבי". דמעות עמדו בעיניהם. "איזה מסכנות" אמרו.
ואז לפתע החלו כולם לשיר באופן ספונטני את השיר של איציק מנגר "יהודים רחמו רחמו, אם ליבם ישר וטוב". החיילים הופתעו מן העליצות של הבנות. שוב ראיתי את פניהן העצובות של פנינה ושרה.
מה לעשות – זה טיבו של עולם: רק במי שבו פוגע האסון, מרגיש מכאוב.
כאשר הגענו לתל אביב שמענו קולות צופרי אזעקה בעודנו באוטובוס, ובישרו לנו "חייבים לרוץ למקלט". היתה מיתקפה של מטוסים מצריים. האזעקה שוב החזירה אותנו למציאות העגומה.
בבית החלוצות חיכו לנו אנשים מרוטי עצבים ששאלו על קרוביהם. מי בחיים, מי בין המתים ? שאלות קשות. לא יכולנו להושיע... ראית את בעלי ? ראית את אחי ? את חברי ? (רבקה רייך - יעקבזון, "זה קרה בשנית")