נסיבות מקריות לכאורה מולידות לעתים התפתחויות שאין להן שיעור.
בשנת 2002 קיבלתי הזמנה מפתיעה להצטרף לקבוצת חוקרים באוניברסיטה העברית ביחידה חדשה שהוקמה בכספי התורם הנדיב מורטון מנדל, ששמה המלא 'סכוליון, מרכז למחקר רב־תחומי במדעי היהדות'. בחסות המכון למדעי היהדות קיבל סכוליון עליו לערוך מחקר בין תחומי שמטרתו 'לרענן את מדעי היהדות', להביא מושגים וכלים ממגוון
תחומים כדי לבדוק סוגיות מרכזיות בתרבות היהודית כיום. הקבוצה, שאליה הוזמנתי, הועידה עצמה לחקור את הסיבות להישרדות רעיונות או ספרים, ולשם הדיוק 'קאנון וגניזה'. מה נשמר בתרבות ונהפך לקאנון, או מה נגנז ומה אבד? מה יכולה גניזת קהיר המפורסמת ללמדנו על תהליך זה, שטובי ההוגים בעולם עוסקים בפענוחו?
הפנייה הגיעה אליי בעיתוי מתאים, נתתי את הסכמתי, וכך מצאתי עצמי יושבת שלוש שנים בחברת היסטוריונים, חוקרים והוגים במדעי היהדות, ואני תורמת לשיח המשותף בינינו כמיטב יכולתי מהידע ומהניסיון שלי בפסיכולוגיה ובמדעי החברה והתרבות. כמתבקש ממבנה הקבוצה ומטרותיה, היה עליי לבחור בתחום מחקר משלי, שתהיה לו זיקה
לשאלת ההישרדות התרבותית. השיחה הטלפונית מיונה ברמן (ראו במבוא לספר, עמוד 7), נפלה אפוא על קרקע פורייה, ובאוזניים קשובות במיוחד האזנתי לה.
במונחים משלי תרגמתי את סוגיית הקאנוניזציה לשאלת 'הזיכרון הקולקטיבי', מה נכלל בו ומה נשמט ממנו במהלך הזמן ובלחץ העתים. שאלת המחקר בדבר הזיכרון הקולקטיבי של ילדי כפר עציון נהפכה לנושא שבו עסקתי במסגרת עבודתי בסכוליון.
כאן המקום להודות לחבריי בסכוליון, שבלא תמיכתם, הערותיהם והארותיהם לא הייתי עומדת במשימה:
ישראל יובל, המנהל האקדמי של היחידה, שהזהיר אותי מפני פחים רבים שאני מקווה כי אכן נחלצתי מהם; מנחם בן ששון, ששטף הרעיונות שבהם קידם את פניי בכל בוקר הפרה את מחשבתי; רוברט ברודי ודנה שלו, שבעצם נוכחותם וחביבותם נתנו לגיטימציה ועידוד לעבודתי; התלמידים לתואר 'דוקטור' של קבוצתנו ובעיקר זאב אלקינד, מאיה בניש־וייסמן וצבי שטמפפר, שמעו, קראו והגיבו בשום שכל על טיוטות אחדות של העבודה, הציעו מראי מקום חשובים, ונחלצו לעזרתי בענייני ארגון ומחשוב ככל שנדרש. גם למאור הפנים של המנהלות האדמיניסטרטיביות של היחידה המשפחתית שלנו, נעמה שפטר, זוהר מרקוביץ' ורחל ענברי, וכל עובדות המזכירות ועובדיה, יש חלק בהצלחת המפעל שהניב ספר זה.
במשך שלוש שנים נעזרתי בתלמידת הפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית, גלי כוכבי, כיד ימיני במחקר, החל בתיאומי פגישות ושמירת קשר עם המרואיינים, דרך שקלוט ההקלטות וכלה בעבודה ארגונית מכל הסוגים שנדרשה במהלך המחקר והכתיבה. בלא עבודתה המסורה לא הייתי מגיעה הלום.
תודות גם לשני הציירים – חנה נוסבאום ויפת שדיאל, מ'ילדי כפר עציון', שניאותו ללוות בציוריהם את עמודי הספר, ולאלישבע מאי שערכה את כתב היד עריכה ראשונית בשום שכל.
לאחר סיום הכתיבה, הוגש ספר זה לאוניברסיטת חיפה, לתחרות פרס בהט, וזכה בפרס לשנת התשס"ו. אני מודה לאוניברסיטת חיפה ולוועדת הפרס על שהעניקו לי את הכבוד הגדול, ולהוצאת כתר שחברה להוצאת הספרים של אוניברסיטת חיפה למטרה זו. במערכת החיפאית נעזרתי רבות בשרון חנוכה בן-שימול, הממונה על ההוצאה, ובשושי לבר, מרכזת ההוצאה. תודה נוספת לדפנה שוופי, שערכה את הספר מטעם ההוצאה במקצועיות ראויה לשבח.
ומעל כל אלה יבואו על הברכה כל 'ילדי כפר עציון', שנענו לבקשתי ושוחחו עמי[8]',ובמיוחד אורה רוטנברג־קנוהל, יונה ברמן ואסתר נופר שגילו עניין מעל למבוקש, שמרו על קשר ונחלצו לעזרתי בכל מה שנדרש.
אני מקווה כי ספר זה תואם את ציפיותיהם של 'ילדי כפר עציון' כולם, גם מי שהרביתי לצטט מדבריהם, ואחרים שהשפיעו על מחשבותיי והבנתי, גם אם לא ניכר הדבר בציטוטים מדבריהם בכתיבה הסופית. כולם יבואו על התודה והברכה!
והערה אחרונה: בהסכמתם של המרואיינים, הם מופיעים בספר בשמותיהם הפרטיים האמיתיים.[9] אני מקווה כי גם אם לא יסכימו לכל האמור בספר זה, שהוא כמובן שלי, יחושו את הכבוד שאני רוחשת להם, להוריהם ולהיסטוריה האישית שלהם. אם פגעתי במי מהם, או בבני משפחותיהם, בסיפורים שיובאו בספר, אני נושאת באחריות מלאה לכך ומבקשת סליחה מעומק לבי.
עמיה ליבליך, ירושלים, קיץ תשס"ה