חזרה לדף קודם       חזרה לדף קודם  לחיפוש, התחילו להקיש את המילים כאן והמתינו לתוצאות  
ארכיון, וידאו, תמונות
 כל המאמרים

העברת הפצועים

בין השעות 4.00 – 5.00 כששקטה ההרעשה התחילו להגיש אוכל לפצועים, להזריק זריקות ולהתכונן לניתוחים. אך בינתיים התחדשה שוב ההרעשה. בערוב היום, כשאש האויב השתתקה, התחלנו שוב בטיפול. הרופא ניתח פצוע ששכב על הרצפה. ד"ר וינדזברג שלחני אל יעקב א. והציע להעביר את בית-החולים למשואות-יצחק, כדי שאפשר יהיה להגיש לפצועים את הטפול ההכרחי. יעקב אישר הצעה זו, התקשר עם האנשים בגבעת-הסלעים ועם הפיקוד במשואות-יצחק ונקבעו כל הסדורים לביצוע ההעברה. יעקב אישר גם מי מהחובשים יצא עם הפצועים. האחות זילפה ק. והחובש יוסף ל. נשארו בכפר לטיפול במקרים חדשים.

                                             נפתלי גרישפן

 

    הצוות הרפואי בכפר-עציון

 

לפי עדויות שרידי כפר עציון ושל ד"ר קורנבליט:

במרפסת בית הילדים החדש, מקום ששוכן בית החולים, בדק הרופא ד"ר וינדזברג את הפצועים הרשאים לעזוב את המקום. נפתלי נשלח למרתף לשאול את הבחורות מי מהן מוכנה ללכת. יפה ל ונחה ג. ועוד אחדות הביעו את נכונותן לכך. גם נעמי ט. (הפלמ"ח) באה למרתף וביקשה מאת הבחורות להצטרף לפצועים אך הן היססו ולא הצטרפו.

שלושים וחמשת הפצועים יצאו בשלש קבוצות. האחראי על העברה היה זאב  י.

כאשר עברו הפצועים ליד מחצבת השיש נשמעו שוב הדי יריות מן ההר-הרוסי לכוון המחנה. הפצועים קשה נתמכו על ידי המטפלות ופצועים קל שרכו דרכם לעבר משואות. בדרך התקשרו המלוים עם האנשים שעל גבעת-הסלעים והודיעו על תנועתם. עם הכיתה האחרונה של הפצועים יצאו גם הרופאים. בין המלווים היה יחזקאל א.  נחום  ז. ואברהם  נ.  שהובילו אותם עד לכביש הפונה למשואות, נפרדו מהם וחזרו לעמדתם. עודם בדרך, הדביק את שיירת הפצועים אברהם ש. עם כיתת החבלנים שהיו בדרכם למקש את הכביש. בדרך חזרה הרגישו בתנועה בין התאנים וכששאלו מי שם קיבלו תשובה, כרגיל באותם הימים: "נצח ירושלים".

ד"ר וינדזברג, ד"ר קורינבליט, שלשה מאנשי משואות יצחק ויחזקאל א. מכפר-עציון היו האחרונים בין ההולכים. הם סחבו אלונקה עליה היה שכוב פצוע קשה שנאנח מדי פעם בפעם. ההליכה היתה קשה.

פתאום ראו שלשה צללים המתקרבים. הם הסתתרו בין השיחים. מרחוק נשמעו יריות. האנשים לא ידעו מה לעשות, הם שלחו את יחזקאל א. לקרוא לעזרה. עברה כשעה והנה הרגישו בתנועת אנשים על הגבעה, לבסוף הגיעו יחזקאל עם שלשה אנשים מזוינים. האנשים הסבירו להם כי תעו בדרך. והובילום בדרך הנכונה למשואות יצחק.

 

מתוך יומנו של חבר משואות יצחק:

ליל רביעי 12 במאי, שעה לפני חצות. משה י. פקד : "קח כתה והעבירו את הפצועים מבית החולים בכפר-עציון".

אנו יוצאים לכיוון הכפר. עלטה מסביב. הננו מתקדמים בשורה עורפית בשביל שלרגלי גבעת הסלעים. ביד כל אחד מאתנו אלונקה, ובשניה הנשק. נשמעים קולות חפירה ונקישת מכושים. חברים הנמצאים בגבעת הסלעים מנצלים את הפוגת הלילה לתקן עמדותיהם והעמקתם. הגענו לשער של כפר-עציון וחזרנו על הסיסמא. השומר פתח את השער. נגשנו ישר לבית החולים.

בבנין בית החולים חושך ושקט. האחיות הוציאו את הפצועים למרפסת, שורה של חבושי ראש יד ורגל. ד"ר וינדזברג סקר את הפצועים.

נכנסתי לחדרי החולים -- הכל ריק. רק דוד ב"ד שכב ליד הקיר, הרופא פקד עליו ללכת עם הפצועים, הוא סירב לעזוב את כפר-עציון ועתה מפציר בו יחזקאל א. ללכת.

ניתנה פקודה לזוז. שני חברים המשמשים מורי דרך, עוברים לפני נושאי האלונקות. שיירה ארוכה של פצועים, חלקם מובלים באלונקות וחלקם נתמך בידי חברים, עוברים בשביל ליד גבעת הסלעים. הכביש הפונה למשואות הוא בחזקת סכנה. האויב נמצא בגבעה-הצהובה ושולט מקרוב על הכביש. היה זה מחזה איום לראות:  שורה ארוכה של חולים ופצועים הולכים בדרך לא דרך בין קוצים וסלעים בלילה קודר וחשוך. ביד האחת אני מחזיק בטומיגן והשניה מחזיקה את האלונקה עליה שכוב איש פלמ"ח שנפצע קשה בהתקפת כ"ה ניסן, כל תזוזה מכאיבה את גופו והוא נאנח כל הזמן.

במשואות אנו מוסרים את הפצוע לאחיות וחוזרים. בדרך נשמעות שריקות מתקרבות. כמה נושאי אלונקות תעו ואינם יודעים את הכיוון למשואות. ליד קיר של הכביש הראשי אתה נתקל בשתי חברות כפר-עציון המחזיקות את דוד ב"ד. הוא מנסה לטפס על הקיר. עד כאן לא הרשה שישאוהו באלונקה. אני סוחבו במעילו למעלה. כוחותיו עזבוהו והוא מתעלף. אנו פותחים אלונקה ונושאים אותו למשואות.

אנו ממשיכים לתור מסביב ומחפשים אם יש עוד נחשלים ומפגרים. קול צעדים נשמע, אנו נופלים ארצה ומקשיבים..

"מי שם ?" "נצח-ירושלים !" נשמע קולו של נחום פ.

הוא היה האחרון שנסוג היום מהמנזר. נחום ! - אני מחבקו, "נחום, אתה בריא ?" אני רואה שהוא צולע ומציע לו לשאתו באלונקה, "לא, אין צורך" "רק שני כדורים קבלתי בשוק, הכל בסדר". אני תומך בו עד שהגענו למשואות.

                              אליעזר ש

 

מיומנו של חבר כ"ע:

...היה זה האיש האחרון של כפר-עציון אשר ראיתיו. הוא ליווה בלילה את הפצועים למשואות. הוי משואות ארץ הפלאים. מקום אחר, אנשים אחרים. ארץ אחרת ואולי אפילו כוכב אחר. אין יריות על המשק, אין פגזים מעל לראש. העצבים אינם מתוחים, העינים אינן כבויות, ובתוך אוירה זאת רק הוא, יחזקאל א. נראה מיותר. הוא מסתובב כצל מארץ רפאים, בין אנשים חיים. עתה מתהלך הוא מפצוע לפצוע וכולו שופע חמימות וטוב לב ומעודד.

למחרת לא יכלו להגיש לכפר-עציון שום עזרה או תגבורת, בגלל הניתוק המוחלט של הכפר. ובבקרו של היום האחרון של כפר-עציון, הצליח להגיע לשם רק בן-אדם אחד ויחידי. זה היה  יחזקאל א.

                  דוד ב"ד.

 

 

מיומנו של חובש:

כאשר התחילו הצליפות מהאוכף וממשלט "600 דונם" על מחנה משואות יצחק נתקבלה הוראה מהמא"ז להעביר את המרפאה למערת-המקלט, הנמצאת בחצר המשק. אוריאל חובש הפלמ"ח וקלמן חובש משואות, העבירו את האלונקות למערה. כן העבירו את תרמילי העזרה ראשונה, את זריקות המורפיום ואת חמרי החבישה. מהמטבח הובאו סיר קפה וכד מים.

כעבור שעתיים הגיעו הפצועים הראשונים מן המנזר. האחד עם שבר פתוח בזרועו. שני שְעוֹר הגולגולת נפתח על ידי כדור, שנים פצועים מרסיסי רימון והאחרון שכדור פגע בחזהו מול הלב, נתקל בסידור תפילה שהיה טמון בכיס-החולצה, גלש משם ושרט את מתנו. עד מהרה הוגשה להם העזרה הראשונה. עד הערב הגיעו עוד פצועים בודדים.

בעשר בלילה העירה אותי רבקה: "מעבירים לכאן מכפר-עציון את בית החולים על פצועיו. יש להכין את חדר האוכל של בית-המרגוע ולהתאימו לתפקידו החדש". לאור הכוכבים, ללא כל תאורה אחרת הוצאנו החוצה את המיטות והחפצים, הרצפות טואטאו ונשטפו, והמיטות הוכנסו מחדש וסודרו בהתאם לחוקי בית-החולים. הוכנו חדר מעבר ומיון וגם חדר ניתוחים. כלי המרפאה של משואות הועברו לחדר הניתוחים. הוכנה רזרבה של מים, נפט, מזן וכו'. כשהכל היה מוכן -- החלו מגיעים ראשוני "המפונים" מכפר-עציון. הם כובדו בתה חם, נחו ונרגעו.

היה זה מפעל כביר. כחמישים איש, הפצועים ומלויהם, עשו דרכם באישון לילה ברגל מכפר-עציון למשואות. אירע פלא, ונפגעי רגלים החלו מדדים לאטם בדרך-לא-דרך, בין סלעים וגאיות. אחרונים הלכו הרופאים.

"הגענו" -- אמרה חיה, "והנה שקט רב מסביב.  כאלו נמצאים אנו הרחק מן החזית".

                       אוריאל א.

                       

יומנו של חבר כפר-עציון:

רק אור מנורת נפט קטנה האיר את אפלת המרתף. רוב האנשים נרדמו. היתה מעין אשליה של מנוחה ומרגוע.

מישהו משך בשרוולי ועוררני. באו לקרוא לפצועים שילכו למשואות, לא רציתי לצאת החוצה לקראת הבלתי נודע, ושכבתי שוב בפינתי. באו אלי   מאשה מ.  ושושנה ל.   ועוררוני שוב. "עליך ללכת עם הפצועים -- כאן לא תוכל לקבל את הטיפול הדרוש". סרבתי לצאת - קשה היה לי להנתק מן הצבור הזה אתו עברתי פרק חיים ארוך ואת יום הקרב הקשה הזה.

"למה אעזבם ביום צרה ואלך למקום זר" ?

אך לחץ החברות גבר - ויצאתי. גם אותן באו לקרוא ללכת למשואות אך הן סרבו. נוח היה להן להישאר במקומן עם הקרובים ללבותיהן, מאשר להטלטל באפלת הלילה לקראת מחר בלתי ברור.

בחצר חושך. בזהירות גיששתי את דרכי לבית החולים. מכיוון שהמלווים טרם הגיעו, נגשתי לחדרי. לא יכלתי להדליק אור ולראות אם נשאר שלם או נפגע. גיששתי בחושך וסידרתי במקומם כמה דברים שנראו לי ברגע זה כחשובים. לקחתי אתי מספר חפצים קטנים. חשבתי בלבי : "מה שלא יקרה אתנו, הרי בסוף הקרב תהיה לנו הזדמנות להכנס עוד למשק". סגרתי את הדלת וחזרתי לבית החולים.

הגיעו המלווים וניתנה פקודת היציאה. בכאב לב נפרדתי מן הכפר. על אף שלפני רגעים מספר בעמדי בחדרי הייתי אופטימי. עכשו העיקה מועקה על הלב: "האין זאת פרידה מכפר-עציון" . ולכן שמחתי מאד בהפגשי ליד השער עם נחום ז. ועם אברהם ש. שחזר מהמארב שלם ובריא, ער ודרוך לפעולה. התחבקנו והתנשקנו - "אין דבר, יהיה טוב" אמר. הוא סיפר שכל החברים חזרו שלמים מן האוכף. שמחתי. הפגישה הזאת עודדתני. "אם כן לא כלו עוד רחמי ה'. וודאי ישמור עלינו גם בעתיד". דחיתי את כל המחשבות הנוגות.

התקדמנו בשביל, בצלע גבעת הסלעים. חרש חרש הלכנו. מדי השמע יריה או בהראות כדור זוהר הפולח את האויר כרענו על ברכינו ונדבקנו לאדמה. הרי רק במרחק של עשרות מטרים ספורים מוצב שריון האויב.

 

 

     כפר-עציון מוקף לגיון משלשה צדדים (ראה חיצים)
    האפשרות לפינוי - רק דרך גבעת הסלעים (חץ ארוך)

 

על גבעת-הסלעים נראו צללי חברים. החלפנו סיסמאות. בלבי התעורר גל של אהדה ותודה לחברים אלו - היחידים בכל הישוב שחשו באותו לילה וביום שלמחרת, לעזרת כפר-עציון הנצור. מה משונים דרכי הגורל. פעם, בעת הדיון על ההתישבות בכפר-עציון, הזהירנו חבר כי מהגבעה הזאת עלול להפתח אסון על הכפר. לדבריו אפשר להחביא בין סלעיה פלוגה שלמה של אנשים מבלי שנרגיש בהם, והם יוכלו להתקיפנו מקרוב - והנה רצה הגורל כי דוקא גבעה זו תהיה המשענת האחרונה במלחמתו של כפר-עציון.

הגענו למשואות. איזה פלא. מתהלכים חברים שקטים ואדיבים - אין פחד של יריות והרעשות. הכניסוני לחדר והציעו לי מיטה. נדמה היה לי כי זה חדשים לא ישנתי במיטה ואיך אוכל לעשות זאת עכשיו. מחשבות שונות חלפו, עברו במוחי: "הנכון הוא לישון במיטה מוצעת, בשעה זו, כשחברי מסתובבים בכפר-עציון דרוכים וחרדים ליום המחר, כשבקושי יש להם אפשרות להשתרע על ריצפת העמדה ולחטוף תנומה קלה. למה ניפלו הם בגורלם מיתר אנשי הגוש ? מה יקרה אתם בשעות הבוקר ?"

שעה ארוכה התגלגלתי על משכבי ולא יכולתי להרדם.

                      דב  ק. 

הדף הקודם | דף 4 מתוך 6 | הדף הבא

    
צרו קשר
  כניסה לחברים
AtarimTR LTD