גוש עציון וסביבותיו *

הכביש המתפתל מירושלים דרומה, לעבר נחלתו של שבט יהודה -

במעלה ההר הוא עולה. ההרים עד בית לחם נחשבים להרי ירושלים, מכאן ואילך יכונו בשם: הרי חברון. האיזור הוא מן הגבוהים ביותר בארץ - מ-700 מטר על פני הים (בירושלים העיר) עד לפסגה של 1027 מטר בסביבת חברון.

האיזור ההררי הזה מבותר בערוצים בגיאיות ובבקעות רבים. גם קו פרשת המים עובר בו: כל הערוצים מצד מערב מושכים את מימיהם אל המישור של חוף הים בהתחברם אל נחל שורק ורובין. ואלו שמצד מזרח מושכים את מימיהם לירדן ולים המלח.

מזרחה לכביש, מעבר לרוכסי ההרים, משתרע מדבר יהודה השומם, שגשמיו מעטים. לעומתו, מצטיין האיזור המערבי בגשמים מרובים, בצמחיה עשירה ובאדמה פורייה.

מזג האויר הוא הררי מובהק. בחורף, נושבות רוחות סערה קרות וחזקות. ערפלים מכסים לעתים קרובות את ההרים והגיאיות. הגשמים מרובים, לפעמים יורד שלג המכסה את ראשי ההרים. כמות המשקעים באיזור זה מגיעה ל-700-800 מ"מ לשנה.

בימות הקיץ נושבות רוחות קרירות. האויר צח ושקוף. הטל יורד בשפע ומרענן את הצמחיה. הרטיבות נשמרת באדמה הכבדה, אשר צרורות אבן מגינים עליה מפני התיבשות מהירה.

האיזור, המקשר בין חברון עיר האבות לבין ירושלים עיר מלכות בית דוד, היה ערש האומה העברית. המעיין במקרא ימצא, כי מבין כל איזורי הארץ יחסו לדרומה ערך מיוחד. בדרום שכנו אבותינו אברהם יצחק ויעקב, בו רכשו אדמות ובו מקומה של מערת המכפלה (בראשית כ"ג ול"ה). עם כיבוש הארץ על ידי יהושע נפל איזור זה בחלקו של שבט יהודה, החשוב מבין שבטי ישראל.

הנתונים הישוביים הם לפי המצב בשנת תש"ח.
 

3

"ועתה תנה לי את ההר הזה אשר דבר ה' ביום ההוא... כי ענקים שם וערים גדלות בצרות, אולי ה' אותי והורשתים כאשר דבר ה'. ויברכהו יהושע ויתן את חברון לכלב בן יפנה לנחלה." (יהושע י"ד 13-12).

בימי השופטים ובראשית המלוכה, כשארץ החוף היתה בידי הפלשתים, התישבו המוני העם בדרום, בנו בו את כפריהם ועיבדו את אדמתם במסירות וחריצות. בבית לחם נולד וגדל דוד הרועה, שנמשח על ידי שמואל הנביא למלך. בברחו מפני שאול הסתתר דוד בהרים ובמדבריות של ארץ יהודה. דוד ישב בחברון וזקני ישראל באו אליו חברונה והמליכוהו על כל השראל. (שמואל ב'.

מחברון יצא דוד לכבוש את עיר היבוס-ירושלים ואת מצודת ציון וכונן אותה לבירת ישראל. בירושלים הוקם בית המקדש אשר היה המרכז הרוחני לכל העם היושב בארץ.

בנחלת יהודה גדלו וחיו רבים מבחירי-העם אשר היו בין שופטיו ומנהיגיו, בין מצביאיו ולוחמיו ובין נביאיו וחכמיו. מסכות מפוארות של גבורה לאומית נרקמו בין הרי יהודה, כגון מלחמות שמשון בין צרעה ואשתאול, מלחמת דוד בעמק האלה וכדומה. בסביבות אלה חנו חיילי ישראל בהגינם על הארץ בפני האויב. בני עמון ומואב נעו מעבר הירדן המזרחי דרך מדבר יהודה, בני אדום אשר שכנו בקצה הדרומי של הארץ ובני מצרים באו בדרכים - עזה-באר שבע- חברון. ויושבי ערי החוף הנכרים התפרצו דרך ערי יהודה שבשפלה (לוד, מרשה וכו'), במגמה לכבוש את הבירה. אולם טורי ההרים המתחברים באיזור זה יצרו תנאים הנוחים להגנה. רחבעם המלך ניצל את יתרונות השטח והקיף את הבירה בחגורת מצודות :

"וישב רחבעם בירושלים ויבן ערים למצור ביהודה. ויבן את בית לחם ואת עיטם (ליד ארטס) ואת תקוע. ואת בית צור, (טביקה בסביבת חלחל) ואת שוכו (שואיכה) ואת עדולם, (עיד-אל-מיה בקרבת עמק האלה). ואת גת (ערק אל מנשיה) ואת מרשה (בסביבת בית גוברין) ואת זיף. ואת אדורים (דורה), ואת לכיש ואת עזקה, (זכריה ליד בית ג'וברין). ואת צרעה ואת אילון (יאלו) ואת חברון אשר ביהודה ובבנימין ערי מצורות. ויחזק את המצורות ויתן בהם נגידים ואצרות מאכל ושמן ויין. ובכל עיר ועיר צנות ורמחים ויחזקם להרבה מאד..." (דברי הימים ב'. י"א 5-12).

גם בימי יהושפט פרצו בני עמון ומואב מעבר הירדן. יהושפט ואנשיו פגשום במדבר יהודה וגברו עליהם.

כשהארץ נכבשה על ידי נבוכדנצאר, נשארו הכורמים והיוגבים אשר בארץ יהודה דבקים באדמתם ולא נטשוה.

כששבו עולי בבל התרכזו בעיקר בירושלים, ומשם נפוצו למקומות ישוב שונים ביהודה ובנגב. בין השבים מוזכרים (בנחמיה פרקים ג', ז', י"א) התקועים

 4

ואנשי בית צור, בני בית לחם ונטופה, עזקה, עדלם, לכיש, צרעה, קרית ארבע (חברון) ובנותיה. תחת לחץ בני אדום, נאלצו היהודים לעזוב את חברון וסביבתה, והישובים היהודים הגיעו רק עד בית צור.

על הקרבות הגדולים שניהלו החשמונאים עם צבא יון הסורי באיזור זה מסופר בספר החשמונאים. יוחנן כהן גדול (הורקנוס) החשמונאי, כבש מחדש את חברון, סיפחה לגבול יהודה וביסס את הישוב העברי בתוכה.

בימי הבית השני וגם לאחר חורבנו, היה האיזור מאוכלס אוכלוסיה רבה ; כפר ליד עיירה ועיירה ליד עיר. החפירות הארכיאולוגיות, החורבות המרובות, שרידי מדרגות-האבן בהרים מעידים על צפיפות הישובים ועל העיבוד האינטנסיבי של האדמה על ידי אבותינו. בישובים חיו גם הרבה בעלי אומניות, ובישובים שבמדבר יהודה גידלו בהמה דקה.

תושבי חברון וסביבותיה לקחו חבל פעיל במאבק נגד הרומאים, תחת פיקודו של שמעון בר-גיורא.

מרד בר-כוכבא התנהל בעיקרו בנחלת יהודה, מדרום לירושלים עד לחברון וממערב לירושלים דרך ביתר עד ללוד. לאחר כשלון המרד נחרבו הישובים העבריים בסביבה. ההסטוריון של אדריינוס קיסר מספר על 985 כפרים ועיירות, ו50- מבצרים יהודים, שנחרבו במלחמת ביתר. ממקורות שונים נודע

כי רבים משבויי מלחמת החרות, הובלו למכירה ליריד הרומאי הגדול, ליד חברון, ומשם - דרך עזה למצרים. מימי ר' יהודה הנשיא, נזכרים שוב ישובים יהודיים בחבל ארץ יהודה. בתלמוד (ירושלמי, ברכות, פרק ב') מוזכר הכפר בירא-ערבא דבית לחם יהודה. לאור המסופר יובן המאמר : "עשרה חלקים גבורה בעולם - תשעה ביהודה ואחד בכל העולם" (אבות דר"נ מ"ח). בגמרא נזכרים הרבה ישובים יהודיים בכל חלקי ארץ יהודה, בשפלה, ליד לוד ובית גוברין, בהם ישבו חקלאים, בעלי מלאכה, סוחרים ותלמידי חכמים. אבות הכנסיה הנוצרית - איסיביוס והירונימוס (במאה השלישית וראשית

החמישית לספה"נ) מזכירים ישובים אלה, ומונים אחרים דרומה מחברון, המכונים אצלם בשם "כפר יהודי גדול מאוד" (אשתמוע, כרמל, עקרון, עין רמון, עיינא, עין גדי, קרית ספר, תלה או תלכא.) אולם אין הם מזכירים ישובים יהודיים לאורך הדרך שבין ירושלים לחברון. אחד מאבות הכנסיה בתקופה ההיא כותב :

"כי לא נשאר אף אחד מזרע ישראל בבית-לחם וגם אסור להם לשבת בכל סביבותיה", - כשם שנאסרה עליהם הישיבה בירושלים. בגלל קדושת הערים - ירושלים, בית-לחם, וחברון - אצל הנוצרים, התרכזו כאן הרבה נזירים ולא הניחו ליהודים להתגורר בהן ובסביבתן. לעומת זאת נזכרים בכתבים מן התקופה

הביזנטית ישובים של נוצרים ועובדי אלילים - באיזור זה. חורבות הישובים נתגלו בחפירות שונות.

באחד מכתבי הנזירים הנוצרים מכוזיבא (שליד חלחול) מוזכר, כי הם ברחו מפני הפרסים והעברים שלחמו כאן בביזנטיים (בשנת 614). בימי כיבוש חברון בידי הכליף עומר נמצאו בה יהודים.

5

מן המאה ה-11 לסה"נ ישנן ידיעות על ישוב יהודי בחברון ועל חכם יהודי הנקרא "המומחה החברוני משרת אבות עולם". עם כיבוש העיר בידי הצלבנים, בקיץ שנת 1100 לסה"נ, חרבה ובטלה קהילת היהודים. כשהארץ נכבשה על ידי צלח-אל-דין הערבי, במאה ה-13 התחילו להתבסס באיזור זה ישובים ערבים רבים. אתם שבו גם היהודים לחברון. בכתבי הנוסעים מן התקופה שלאחר-כך מוזכרים יהודים בודדים שישבו בכפרים שבסביבה.

- - -

בסוף תקופת המנדאט ישבו כ-85000 תושבים בשתי הנפות חברון ובית לחם, שהקיפו 1685 קמ"מ. תושבי הכפרים הערביים המרובים באיזור עוסקים מזה דורות בגידול הגפן, בטיפוח עצי פרי נשירים ובגידול תבואות וירקות. הכפרים שוכנים לרוב בראשי ההרים, או בקרבת מעיינות הנובעים בהר, בתיהם בנויים מאבן המצויה בהר. מי הגשמים נאגרים בבורות חצובים בסלע.

בקרבת הכפרים מעובד כל שעל אדמה. גדרות אבן נבנו, כדי לשמור על האדמה שסוקלה, עוזקה, נחרשה ונוטעה - לבל תיסחף.

אולם רבים ההרים החשופים שזרמי המים סחפו את אדמתם. לכן נראה חבל ארץ זה שומם ומטיל אימה בפראותו. ניכרים עוד בהרים שרידי גדרות האבן שנבנו במי קדם ונהרסו ברבות השנים.

מרבית האוכלוסיה בכפרים היא מוסלמית. בסביבת בית לחם - בית ג'ללה, מרובים הנוצרים.

הכפרים משופעים באוכלוסין שמצבם הכלכלי מבוסס. ישנם גם בפרים קטנים הבנויים ליד מעין דל, חורבה עתיקה, או קבר קדוש, בהם מצויים מספר בתים דלים ובתוכם יושבים בני משפחה אחת המגדלים ירקות, תבואה וגפן.

בימי הקיץ חונים בסביבה הזאת גם שבטי בדויים, הנודדים ממדבר יהודה ומחפשים מרעה לצאנם.

- - -

בעבר הובילה דרך רומאית עתיקה מירושלים לחברון. ברבות הימים נהרסה הדרך, ונשאר שביל סלעי המתאים להולכי רגל ורוכבים. הדרך היתה משובשת בכנופיות שודדים. הכפרים היו מחוברים זה לזה על ידי שבילים מפותלים.

בשנת 1889 הוכשרה הדרך למסע עגלות.

לאחר מלחמת העולם הראשונה, נסלל הכביש לחברון. בתקופת השלטון הבריטי נסללו באיזור כבישים ודרכים, שחיברו את הכפרים לכביש המרכזי.

-   -   -

הכביש הראשי עובר בדרומה של ירושלים ליד תחנת הרכבת וממשיך ליד

 6

השכונה תלפיות כשמשמאלו קסרקטיני הצבא הבריטי - בו שכנו לעתים קרובות יחידות הלגיון הערבי.

במרחק מה מן השכונה נראה המנזר העתיק מר-אליס. שמאלה מהכביש, עולה דרך לקיבוץ רמת רחל ולאזור ארמון הנציב. משק רמת רחל היה השלוחה האחרונה של ירושלים העברית דרומה. בעת מלחמת השיחרור מילא המקום תפקיד חשוב, כבסיס לפעולות שונות, וכמקום ההיערכות לשיירות שיצאו לגוש.

בסביבה זאת נמצא בית ספר לשוטרים ערבים, נקודה עויינת בדרך לגוש. במרחק של 3 ק"מ ניצב בית קטן ובודד ובתוכו קבר רחל אמנו. לצד קבר רחל שטח אדמה, שנרכש בהשתדלותו של ר' צבי הירש קאלישר ז"ל, ולא יושב על ידי יהודים.

משם והלאה עובר הכביש בין שתי גבעות, עליהן שוכנות העיירות הערביות, בית לחם ובית ג'לה. מן הכביש הראשי, הממשיך חברונה, מתפצלת זרוע העולה לבית לחם.

בית לחם מונה כ-8000 תושבים, רובם נוצרים. ממול לעיר וימינה לה, שוכנת על רמה נשאה (820 מ') העיירה הנוצרית האמידה בית ג'לה, ובה כשלשת אלפים נפש. מעל לעיירה תחנת רדיו של הצבא הבריטי, ולידה מחנה צבא.

תושבי הערים נהנו הרבה מתנועת התיירים הנוצריים ומההכנסות של מוסדות הכנסיה השונים. ברובם התחנכו בבתי ספר של המסדרים והוכשרו למלאכה ולפקידות ממשלתית. רבים ביניהם האמידים ובעלי הרכוש, שהבליטו את קנאותם הלאומית.

מזרחה לבית לחם, בכוון למדבר יהודה - הכפר בית סחור. תושביו כאלפים נפש, רובם נוצרים. בסביבה זאת היה, כפי הניראה, הישוב מגדל עדר, בו נטה יעקב אבינו אהלו בשובו מארם (בראשית ל"ה 21).

                               לא הרחק מבית לחם, בק"מ ה-11, נשקף מעל גבעה נשאה בית אבן וסביבו חורשות עצים גבוהים, הבית ביחד עם שטח של 400 דונם אדמה, נרכשו על ידי יהודים, ועברו אחר כך לידי הקק"ל. ממקום זה יכלו לשלוט על קטע גדול של הכביש הראשי ואפשר היה להבטיח ממנו את התחבורה היהודית במקומות הקשים ביותר. בתקופת המלחמה ניסו אנשי הגוש להניע את המוסדות שיצוו לתפוס את המקום ולהושיב בו יהודים, אך מאמציהם עלו בתוהו.

בקרבת המקום, נראה מצד שמאל בנינה של משטרת בית לחם אחד ממבצרי טיגרט, בו נעצרו אחרי נפילת הגוש כ-120 איש - הפצועים והבנות.

במרחק של 4 ק"מ מבית לחם נמצאות בריכות שלמה. מצד שמאל של הכביש נראית מצודה חרבה, שנבנתה על ידי התורכים בשנת 1614, כדי לשמור על הבריכות בראשית העליה השלישית התאכסנה בין חומות המצודה קבוצת פועלים דתיים שעבדו בניקוי הבריכות. שם התלכד גרעין ראשון להסתדרות "הפועל המזרחי".

מניחים כי חציבת הבריכות התחילה בימי שלמה ולכן הן נקראות על שמו. נתגלו חוליות אבן גדולות של הצינור מימי הרומאים בו הובילו מים לירושלים. בשלושת הבריכות הגדולות נאגרים מי גשמים ממורדות ההרים ומי המעינות בסביבה. לכאן העבירו בצנורות את מי המעין הגדול עין-ערוב אשר ליד גוש עציון. עד להנחת קו המים מראש העין, שאבו מים בשביל אוכלוסית ירושלים מן הבריכות האלה.

כ-2 ק"מ מן הבריכות, במורד לצד מזרח, שוכן הכפר העתיק ארטס, בו 500 מושלמים. תושבי הכפר עשירים ושולטים על המעין והאדמות המושקות. כאן מקומה של עיטם הקדומה. בשנת צ"ג לאלף הששי נמצאו במקום כמה יהודים ששמרו על בתי הכנסת העתיקים. ליד הכפר - מעין גדול ומנזר לנזירות.

שטחי האדמה שליד הבריכות מעובדים ומושקים. על מדרונות ההרים, לצדי הכביש פזורים כרמים ובתים בודדים. כאן נמצא גם הבית הבודד הנקרא "נבי דניאל". לידו התחולל קרב השיירה הגדולה, שהותקפה בשובה מגוש עציון בט"ז אדר ב' תש"ח.

בין הק"מ ה-14 ל-15, ליד חירבת בירה, היא בירת ערבא העתיקה, הותקפה שיירת המזון שנסעה לגוש עציון בכ"ח כסלו.

מעבר לכביש ימינה מסתעפת הדרך לכפרים המוסלמיים הקנאים אל חדר (900 תושבים) וחוסאן (730 תושבים). מאל חדר מובילה דרך לבית נטיף - המתקשרת עם כביש הר-טוב - בית גוברין (אורכו כ-27 ק"מ). ליד הדרך הזאת שוכן הכפר ואדי פוכין.

-   -   -

הדרך אל חדר - בית-נטיף - הר-טוב - שער-הגיא, נחשבה כדרך אפשרית לגוש עציון בשעת חירום.

הר-טוב העברית שוכנת בין הכפרים העתיקים צרעה ואשתאול, ליד תחנת הרכבת והכפר הערבי ערטוף. דרך טובה מחברת את הכפר לכביש ירושלים תל-אביב ליד שער הגיא. בימי מלחמת השיחרור ישבו כאן מספר משפחות מיהודי בולגריה ויחידת חי"ש.

מהר-טוב מוביל כביש העובר ליד בית שמש, בית ג'מאל, זכריה, (מקום עזקה הקדומה) בכיוון לבית ג'וברין. מן הכביש הזה מסתעפת דרך העולה מזרחה בעמק האלה אל הכפר בית נטיף, היא נטופה הקדומה, (1650 מוסלמים !).

בסביבה זאת עובר גיא הנקרא ואדי סנט. ראשיתו בין ההרים המקיפים את גוש עציון ומוצאו לים בואדי-סוכריר שליד יבנה. זהו עמק האלה, בו הפיל דוד את גלית הפלשתי.

"ויאספו פלשתים את מחניהם למלחמה ויאספו שוכה אשר ליהודה ויחנו בין שוכה ובין עזקה. באפס דמים"

8.

,.ושאול ואיש ישראל נאספו ויחנו בעמק האלה ויערכו מלחמה, לקראת פלשתים".

"ופלשתים עמדים אל ההר מזה וישראל עומדים אל ההר מזה והגיא ביניהם"...

"ויחזק דוד מן הפלשתי בקלע ובאבן ויך את הפלשתי וימתינו"...

"ויקמו אנשי ישראל ויהודה וירעו וירדפו את הפלשתים עד בואך גיא ועד שערי עקרון"... (שמואל א'. י"ז, 52,50,3,2,1).

ל"ה אנשי ההגנה שיצאו בראשית שבט תש"ח לעזרת גוש עציון עשו את דרכם בואדי זה. לפי השמועה לחמו בבית נטיף והתבצרו בבתיו לכמה שעות. אחרי זה המשיכו את דרכם והתקרבו לכפר צוריף.

-   -   -

לא הרחק מן הכביש הראשי ירושלים - חברון, בק"מ ה-16-15 נשקפת מצד ימין חירבה מוקפת עצים - זהו "משק כהן", חוה יהודית שלא יושבה מחדש. הנקודה גבוהה (997 מטר) ושולטת על הכביש עד לבריכות שלמה.

בק"מ ה-17 מימין לכביש הראשי, פונה דרך לעבר הכפר נחלין. בכפר קרוב ל-500 מוסלמים. מן הכפר מסתעפים שבילים לכפר חוסן וביתר, לכפר ג'בע ולגוש עציון.

מצד שמאל של הכביש עולה דרך המובילה לתקוע, מקום מולדתו של הנביא עמוס. במדבר תקוע התלקחה מלחמת יהושפט עם בני עמון ומואב שעלו מעבר הירדן להילחם ביהודה ובמקום זה נצחום.

"ויהי אחרי כן באו בני מואב ובני עמון ועמהם מהעמונים על יהושפט למלחמה. ויבאו ויגידו ליהושפט לאמר, בא עליך המון רב מעבר לים מארם והנם בחצצון תמר היא עין גדי ; וירא ויתן יהושפט את פניו לדרוש לה' ויקרא צום על כל יהודה..."

"וישכימו בבקר ויצאו למדבר תקוע ובצאתם עמד יהושפט ויאמר : שמעוני יהודה וישבי ירושלים האמינו בה' אלהיכם ותאמנו, האמינו בנביאיו והצליחו".

ובעת החלו ברנה ותהלה נתן ה' מארבים על בני עמון מואב והר שעיר הבאים ליהודה וינגפו. ויעמדו בני עמון ומואב על ישבי הר שעיר להחרים ולהשמיד, וככלותם ביושבי שעיר עזרו איש ברעהו למשחית. ויהודה בא על המצפה למדבר, ויפנו אל ההמון, והנם פגרים נפלים ארצה ואין פליטה..." (דברי הימים ב'. כ' 3-1, 20, 24-22).

למדבר תקוע נמלטו לוחמי החשמונאים, לאחר מות יהודה המכבי, והתארגנו לחדש את המלחמה.

קרוב לפרשת הדרכים המובילה לגוש עציון, נשקפת חירבה מוקפת מטעי עצים וגדרות אבן, היא חירבת סאויר העומדת על גבעה נישאה (971 מטר גובה)

9

בסוף הקיץ, היו רבים מאנשי השבט הבדואי "תעמרה", (המונה 15000 נפש ושונן בעין גדי ובמדבר יהודה), נוטים את אהליהם בסאויר ובסביבתה.

לצדי הבביש נטוע כרם ובתוכו בתים בודדים. על גבעה מורחה לו עומר בית בודד - מעון הקיץ של מוכתאר בית לחם.

ממול לכניסה לגוש עציון, מובילה דרך לכפר בית פג'ר (בית פגרים) היושב על רכס חשוף (966 מטר) ומשקיף על פני מדבר יהודה. תושבי הכפר המוסלמים (1400) קנאים הם, ליד הכפר נתגלו מערות קברים ובהם חפצים מן המאה הרביעית לספירתם. הדרך לבית פג'ר עוברת ליד חרבה הנקראת אום-טלע.

-   -   -

הדרך המובילה לישובי גוש עציון עולה, מן הכביש הראשי ליד הק"מ ה-21 במקום זה היתה תחנת משטרה שנהרסה, לידה-בריכה עזובה. נראים יסודות בתים, בהם גרו תושביה הראשונים של מגדל עדר, שנעזבה בתרפ"ט.

מן הצד השני של הכביש הפנימי עומדים קירות של בנין הרוס, ששימש מקום מגורים לפועלי חברת "אל ההר".

משמאל לדרך הפנימית, על גבעה נישאה (950 מטר) עומדים בניני המנזר הרוסי חבויים בתוך מטע עצים. המנזר נבנה לפני מלחמת העולם הראשונה (1902) כתחנת אכסון לעולי רגל רוסיים בדרכם מירושלים לחברון.

בקרבת מקום נמצא ואדי שחיד. הוא מתחבר עם לשון עמק הברכה השלוחה בין הר דיר-שעאר (המנזר הרוסי) ובין דהר-אל-קדיש (הר כפר עציון).

הדרך הפנימית ממשיכה ועולה עד לפרשת הדרכים הפנימית של הגוש ליד האלון הבודד - "העץ". המקום הזה היה במרכזו של גוש עציון. ממנו התפתלו דרכים צפונה - בכוון בית זכריה, עין צורים, רבדים ונחלין מערבה - בכוון למשואות יצחק ודרומה - בכוון לכפר עציון.

מן העץ הבודד צפונה מובילה הדרך לבית זכריה 942 מטר מעל פני הים). בשנת 162 לפני ספירתם התנהל במקום זה קרב בין היוונים שהגיעו עם פילי מלחמה ובין צבאו של יהודה המכבי :

                                  "ויצא יהודה ואחיו וילחמו את בני עשו בארץ אשר אל-נגב ויך את חברון ואת בנותיה ויהרס את מבצריה ואת מגדליה שרפו מסביב..."

                                  "...ויקצף המלך כשמעו ויאסף את כל אהביו שרי חילו ואת אשר על הרכב. ומממלכות אחרות ומאיי הים באו אליו צבאות שכירים. ויהי מספר צבאותיו מאת אלף רגלי ועשרים אלף פרשים ופילים שלשים ושנים יודעי מלחמה. וילכו דרך אדם ויחנו על בית צור וילחמו ימים רבים ויעשו מכונות ויצאו וישרפון באש וילחמו בגבורה. ויסע יהודה מן המצודה ויחן אל בית-זכריה מול מחנה המלך. וישכם המלך בבוקר ויסע את המחנה בעברתו בדרך בית-זכריה ויערכו הצבאות למלחמה ויתקעו בחצצרות."

10

"ויקרב יהודה ומחנהו למלחמה ויפלו ממחנה המלך שש מאות איש" (ספר החשמונאים א' ה--ו)...

בית זכריה נזכר במשנה. הישוב התקיים גם לאחר שמרבית ישובי יהודה נחרבו, כשמרד בר כוכבא נכשל.

בבית זכריה, נמצאים כיום בתים אחדים בהם ישבו מספר אכרים ערביים בני בית אב אחד מן הכפר ארטס. הם עכבו את ריכוז האדמות היהודיות בגוש.

לפני הכניסה למשק כפר עציון, ליד גבעת הסלעים, פונה דרך עפר לכוון בית-אומר. הדרך עוברת ליד ואדי-אבו-ריש העמוק, המתחבר לנחל היורד בכוון לשפלה. הדרך עולה לרכס "אוכף המוכתר". שורות רבות של עצי פרי שונים, ניטעו בין המדרגות לצידה של הדרך, הממשיכה בכוון לכפר בית-אומר (979 מטר). בקרבת מקום נראים בתי הכפר הקטן צאפה, שנבנה כהמשך לבית-אומר. הכפר בית-אומר - מערת הקדומה (יהושע ט"ו 59) הוא כפר גדול, המונה 1200 מוסלמים. יושביו חקלאים חרוצים ואמידים. בדרך כלל, שררו יחסים טובים בין תושבי הכפר ובין היהודים.

חורבות שונות פזורות, בסביבת הכפר, ליד הדרך המובילה ממנו לכביש חברון. החפירות שנעשו בהן העלו, כי ישובים נוצרים ביזנטיים היו בסביבה. בין החרבות תיזכר חירבת מרינה, השוכנת דרומה לכפר עציון, ששימשה מקום היערכות לכוחות האויב שהתקיפו את כפר עציון והמנזר.

מן הכביש הפנימי, מערבה, הסתעפה הדרך ל"משואות יצחק". מ"משואות יצחק" יצא שביל לכוון הכפר הערבי הקטן ג'בע, גבעה אשר בנחלת יהודה (יהושע ט"ו. 57). הכפר שוכן על גבעה עגולה, 694 מטר על פני הים. אוכלוסיתו מועטת

כ-180 מוסלמים.

השביל פונה דרומה, עובר ליד הכפר צאפה, ומגיע לכפר הגדול צוריף (סוריף), בו 1640 מוסלמים. הכפר היה מבצרם של תומכי המופתיי אנשיו איימו והסיתו תמיד נגד הישובים העבריים. בצדי הדרך מגוש עציון לצוריף נמצאות חירבת ג'ידור. פה מקומה של העיר גדור אשר בנחלת יהודה (יהושע ט"ו 58). בחפירות שנעשו במקום בשנת 1933 נתגלו שני יקבים עתיקים.

-   -   -

מפרשת הדרכים כפר עציון-חברון עולה הכביש ומתפתל דרומה. הוא עובר על יד עמק הברכה. סמוך לכביש, בקצה העמק, עומדת תחנת נסיונות ממשלתית.

אחרי מלחמת יהושפט מלך יהודה עם בני עמון ומואב : "נקהלו לעמק ברכה, כי שם ברכו את ה' על כן קראו את ש'ם המקום ההוא עמק ברכה עד היום". (דברי הימים ב'. כ' 26).

מעיינות ערבו ששבקעה עשירים במים ומפיקים 200 ממ"ע ויותר לשעה.

מעיינות ערוב שבבקעה עשירים במים ומפיקים                             11

עוד בימי הבית השני היתה כאן אמת מים בה הובילו מים לירושלים. הבריטים שאבו את מי המעין לתוך הבריכה שליד הכביש ומשם זרמו לבריכות שלמה. לאחר הנחת קו המים מראש העין נמסרו מימי המעין לרשות אכרי הסביבה.

דרומה ממעינות ערוב נמצאות הרבה חורבות. אחת מהן היא כואזיבה - כוזבה הקדומה, הנזכרת בדברי הימים. כנראה עיר מולדתו של בר-כוכבא. ימינה מן הכביש עולה שביל אל שרידי מצודה הנקראת בערבית בורג'-א-צור ולחורבות הנקראות תל טביקה - שרידי בית צור הקדומה, על שם צורי הסלעים שעליהם נבנתה. כאן חנה חיל היונים הגדול, שהמכבים נלחמו בו בבית זכריה. יהודה המכבי והבאים אחריו ביצרו את בית צור כדי לשמור על הדרך לירושלים בפני פלישות אויבים מדרום. העיר נחרבה ובתקופה הביזנטית הוקמה מחדש מאבני בית צור הקדומה.

הכביש הראשי עולה על רמת ההר (997 מטר), משמאלו נמצא הכפר הערבי הגדול חלחול בו 2600 מוסלמים. פה היתה העיר חלחל (יהושע ט"ו 58). בשנת צ"ג לאלף הנוכחי ישבו במקום כמה משפחות יהודיות. תושבי הכפר אמידים. מסגד הכפר נבנה בראשית המאה ה-13 לספירתם ומגדלו נראה למרחוק. ליד הכפר היה מחנה של הצבא הבריטי, שנמסר אחר כך לחיילי הלגיון.

מחלחול נמשך הכביש דרומה בכוון לחברון. שלושה ק"מ לפני העיר מסתעף הכביש לבית גוברין, אורכו 25 ק"מ. בסביבה זו נמצאת הרמה הגבוהה ביותר בהרי יהודה -  1027 מטר מעל פני הים.

מכאן יורד הכביש לעיר חברון, השוכנת בבקעה (926 מטר), מוקפת גבעות, עליהן נבנו שכונותיה החדשות. חברון מבורכת במעינות מים טובים וידועה בכרמי ענביה המשובחים.

חברון היא קרית-ארבע, - אחת הערים הקדומות בעולם, היא מן הערים הקדושות לשלש הדתות היהודית, הנוצרית, והמוסלמית. קדושתה באה לה ממערת המכפלה הנמצאת בעיר. בימי הביזנטיים ובראשית ימי הכיבוש הערבי, היה קיים בית כנסת יהודי בחצר של מערת המכפלה. יהודים היו עולים מן הגולה ובאים להתפלל בבית כנסת זה.

הצלבנים הרסו את בית הכנסת, הערבים בנו מסגד על המערה ולא הרשו ליהודים להיכנס לחצר המערה.

בתקופת העליה של רבני צרפת נבנתה הקהילה היהודית מחדש. עם גירוש היהודים מספרד, בשלהי המאה ה-15, הגיע חלק מהם גם לארץ ישראל והשתקעו בה. מהם פנו גם לחברון.

בשנת 1540 קנה ר' מלכיאל אשכנזי חצר גדולה ובתים בהם נקבע הרובע היהודי. בתקופה מאוחרת יותר נעשתה חברון למרכז המקובלים תלמידי האר"י. הישוב היהודי בחברון היה עני, סבל מרדיפות ונתדלדל בעקבות מגפות אשר פקדוהו - אך לא בוטל.

12

בשנת תקפ"ג לאלף הנוכחי, עלו לחברון חסידי חב"ד. הם באו בפקודת רבם רבי דב שניאורסון זצ"ל, והקימו כאן ישיבה בשם "מגן אבות". הם יצרו את העדה האשכנזית במקום. שתי העדות גדלו (כ-2000 נפש) ופרצו את תחומי הגטו הצר והקימו שכונות חדשות ובהן מוסדות תורה וחסד.

בעקבות התלאות שבאו עליה בעת מלחמת העולם הראשונה ירד תפקידה המסחרי של העיר. הישוב היהודי בחברון נתדלדל וירד ל-700 נפש. העלייה הגדולה שבאה לאחר הצהרת בלפור, פסחה על עיר האבות, ורק מעטים הגיעו אליה. מעשה גדול לביסוס הישוב היהודי עשו ראשי ישיבת המוסר "כנסת ישראל" שבסלובודקה, אשר העבירו, בשנת תרפ"ה, את החלק העיקרי של ישיבתם לחברון העיר. לישיבה זו נהרו מבני הארץ ומישובי היהודים בכל חלקי תבל.

בפרעות שאירעו באב תרפ"ט נהרס הישוב היהודי בחברון. ועשרות מתלמידי הישיבה, נפלו חלל בידי הפורעים. בסך הכל נהרגו 66 יהודים, רבים נפצעו ויתרם עזבו את העיר. הרכוש היהודי נשדד והבתים עברו לרשות זרים. הנסיונות שנעשו לחדש את הישוב היהודי בחברון נפסקו לחלוטין לאחר שפרצו מאורעות תרצ"ו. מאז לא ישבו יהודים בעיר האבות ובסביבתה.

-   -   -

בחברון גרים 20,000 ערבים מוסלמים, העוסקים בגידול גפנים ותבואות, בגידול צאן ובתעשית גבינה, במסחר, במלאכה ובתעשיה זעירה. העיר היא מרכז לכפרים המוסלמיים הגדולים שבסביבה וגם לחלק מישובי הנגב. שלשה כבישים חשובים נפגשים בה, והרבה דרכים מקשרים אותה עם ישובי הסביבה.

מצד דרום, חודרת בקעת באר שבע להר חברון. כאן עובר הכביש המקשר את חברון עם הנגב. הכביש עולה בצלע ההר, שעליו בנויה תחנת המשטרה. בבנין טיגרט גדול ומבוצר זה נכלאו שבויי גוש עציון באייר תש"ח, עד שהועברו לעבר הירדן. הכביש סובב בהרים ולאחר מרחק של 24 ק"מ מגיע לכפר הגדול דהריה. לא הרחק מהכפר נמצאות חורבות העיר הקדומה דביר.

מדהריה יורד הכביש מן ההרים לבקעה צרה הנקרא ואדי-אל-חליל, במרחק של 26 ק"מ מבאר שבע.

-   -   -

הר חברון, כאיזור שכם, הוא אחד ממבצרי הערבים. באיזור הנרחב הזה, נמצאים כפרים גדולים שאוכלוסיתם אמידה ובלתי תלויה, ושלש ערים, אשר תושביהן הערים לענין הערבי הלאומי, היו עורף חשוב לירושלים הערבית. תושבי ההר הקנאים והאמיצים, נחשבו לוחמים טובים והתגיסו בכל פעם למלחמה ביהודים.

כפרי ההר היו מאז ומתמיד מספקים תוצרת חקלאית לתושבים בירושלים.

13

בעת המלחמה, כשדרכי האספקה אחרים נסתמו, או הופרעו על ידי היהודים, היה איזור זה חשוב מאוד לערביי ירושלים. האיזור היה מחובר, דרך ירושלים הערבית עם יריחו ועבר הירדן. יחידות הלגיון, שחנו בישובי ההר, קיבלו את מרבית אספקתם מבסיסיהם שבעבר הירדן. ביחד עם אנשי הלגיון, פעלו בסביבה שליחי המלך עבדאללה, שהשפיעו על נכבדי חברון והכפרים. גם השפעתם של המופתי ונציגיו היתה ידועה בין תושבי ההר.

הכביש הראשי ירושלים-חברון, המחובר גם לכבישי בית גוברין--הר-טוב -שער הגיא, היה איפא עורק חיוני במערכה הכלכלית והפוליטית ובתכנון המלחמה של הערבים. ערך נוסף לכביש ירושלים חברון : הקשר עם הנגב ודרום הארץ. בכביש חברון-דהריה--באר שבע (ארכו 50 ק"מ) התנהלה תנועת כוחות הצבא הבריטי לאיזור הנגב. גם הערבים ייחסו ערך רב לכביש זה, אשר עבר באיזורים ערביים טהורים, והיה פתוח להובלת תגבורת ואספקה מכפרי הדרום ומשבטי הבדואים. בכל התקופה של מלחמת השיחרור נוצל הכביש לצרכים צבאיים של הערבים. גם הכוחות המצריים שפלשו, לאחר ה-15 במאי עד לגבולות ירושלים נעו בשני הכבישים האלה.

מכל האמור יובן הערך האסטרטגי שאפשר היה, לייחס לעמידת גוש עציון ששימש מעצור לתנועות האויב בנקודות ואיזורים חיוניים ביותר.

מעתיקות גוש עציון

     שרידי הישובים הקדומים, שרידי המדריגות בהרים, ושמות הכפרים בסביבת הגוש בהם נשתמר צליל עברי, מחזקים את ההנחה, כי בימי קדם היה איזור זה מיושב בצפיפות על ידי אבותינו.

בסביבת בית זכריה נתגלו אבני מיל של דרך רומית עתיקה שתחילתה בירושלים, המשכה ליד הכפר הזה ועל מדרונות ההר הרוסי וסופה, דרך עמק הברכה, בחברון. על האבנים, שהוצבו בשנת 170 לספירתם הרותה הכתובת : "אל איליה קאפיטולינה" - שמה הרומי של ירושלים הכבושה.

בצד הדרך לבית זכריה שקועים באדמה עמודי שיש מסותתים יפה. בסטיו, חורבה עתיקה, המשמשת לערבים מקום תפילה, נמצא עמוד שיש עתיק ובראשו כותרת מקושטת שבמרכזה חרות מגן דוד.

במרחק של 300 מטר מן הכפר צפונה, על פסגת גבעה, נמצאת חורבת אביד, ובה אבנים גדולות המונחות בצורת מלבנים - שרידי בנינים מבוצרים.

בעת בנית המנזר הרוסי נתגלתה שם מערת קברים קדומה ורצפת מוזאיקה נוצרית מהמאה הששית.

העשירה ביותר בשרידים עתיקים, היא סביבת "משואות יצחק" – חובלה

 14

בערבית. יש לשער כי היה כאן ישוב ביזנטי מבוסס. ליד מחנה הקיבוץ ובתוכו נמצאו שרידי חורבות של בנינים, עמודי שיש, שברי עמודים וקטע מרצפת מוזאיקה.

נסיונות לישוב הסביבה

לפני כיובל שנים התחילו להקים חוות באיזור הגוש. בשנת 1902 בנתה הכנסיה הפרבוסלאבית את המנזר הרוסי, "דיר שער" בפי הערבים. הנזירים נטעו חורשות זיתים, עצי פרי וארנים.

על הגבעה דהר-אל-קדיש, נמצאו שדרות וחורשות ארנים גבוהים וענפים. יודעי דבר מעריכים את גילם מעל לארבעים שנה. בראשית המאה הנוכחית קנה ערבי מבית אומר את אדמת הגבעה, נטע שדרות ומטעים, בנה בית קטן וחצב בריכה לאגירת מים. עקב סכסוכים נאלץ למכור את האדמה ואת החוה שסדר. בשנת 1928, באו נזירים גרמניים ממסדר בנדיקטני, של המנזר דורמיסיון שבירושלים אל אדמת דהר אל קדיש, והקימו בה חוה חקלאית. הם בנו בניין מרווח ומבוצר, בנין ה"מנזר הגרמני," ששימש להם מקום מגורים ומרגוע. הנזירים הקימו בניני משק, חצבו בריכות מים ונטעו מטעים שונים.

באותו הזמן, בשנת תרפ"ז, רכשה החברה "זכרון דוד" - מיסודם של יהודים חרדים מירושלים - אדמה בסביבת הגוש. הם הניחו יסודות לישוב בשם התנ"כי "מגדל עדר". קיוו ליסד כפר המבוסס על מטעים ומשקי חלב. הם הקימו צריפים, בית כנסת ומקוה טהרה בקרבת תחנת המשטרה הסמוכה לכביש הראשי. במקום התישבו כ-10 משפחות. ובינתיים פרצו מאורעות תרפ"ט, שגרמו לחורבן קהילת חברון, ופקדו גם את "מגדל עדר".

בספר "ההתקפה על הישוב היהודי בא"י בתרפ"ט", אנו קוראים על גורלה של "מגדל עדר" בימים ההם :

"המנהל והמוכתר של המושבה "מגדל עדר" בדרך לחברון, מוסר כי ביום הששי בשעה שתיים וחצי אחרי הצהרים, שמע מפי הערבים : כי בירושלים - דם דזרי (דם נשפך). שוטר ערבי בקש את המוכתר לא להסתובב בכביש ולהיכנס הביתה,

ב"מגדל עדר" נמצאו אותו זמן 7 נשים ו-5 גברים. הם נכנסו לביתם וסגרו את הדלתות. בעד החלונות ראו שהערבים מתכוננים להתנפל עליהם וברחו למנזר הרוסי, ושם מצאו להם חסות. באותו היום באו הערבים מבית אומר למנזר ומסרו למוכתר היהודי, כי ערבים מבית פג'ר מתכוננים להרוג אותם. בשבת בערב נסעו כולם לבית אומר. שם שהו עד יום שני, כשבאה המשטרה האנגלית ולקחה אותם לחברון, ומשם הועברו ירושלימה".

15

המושבה "מגדל עדר" נשדדה ונחרבה כולה.

-   -   -

אך קמו גואלים אחרים לאיזור. פרדסן מרחובות בשם הולצמן, איש חזון ומעש, הגה רעיון להקים באיזור מרכז ישובי שיהא מבוסס על גדול מטעים וקייטנות. הוא ייסד את החברה "אל ההר", שהתחילה לפעול בשנים תרצ"ב-צ"ד. החברה רכשה שטחי אדמה ניכרים והכשירה אותם להתיישבות. משך זמן קצר, רכשו כ-5 אלף דונם קרקע, בחלקות מפוזרות על שטח נרחב.

בתרצ"ו הובאה למקום קבוצת פועלים בת 30 איש. לשיכונם נבנה בית, בו סודרה מרפאה וחלק מן הפועלים השתכן במנזר הרוסי. הם התחילו להכשיר ולעבד את האדמות, והכינו אלפי שתילים לעצי פרי נשירים במשתלה.

סוכני החברה עודדו גם את יהודי הגולה והארץ להשקיע מכספם בישוב החדש אשר נקרא כפר עציון, על שם מיסדו.

עסקי החברה נסתבכו. רבו המריבות עם השכנים הערבים, שלפי חוק הקרקעות הטורקי הנהוג, היו שותפים לחלקות אדמה שונות שטרם חולקו רשמית בין הבעלים. כמה מעושי דברה של החברה, הכשילוה בעסקים מסובכים. כל אלה גרמו לקשיים משפטיים וכספיים שמנעו את הקמת הישוב,

באותם ימי ההתעוררות לקנית קרקע - בשנות תרצ"ב-צ"ה - קנו יהודים אחרים שטחי קרקע נוספים בסביבת כפר עציון. יהודי מאמריקה רכש שטח של 3300 דונם בסביבת נחלין. במקום אחר נקנו 130 דונם.

כשפרצו מאורעות הדמים באביב תרצ"ו התחילו הערבים לאיים על קבוצת הפועלים היהודיים אשר ישבו בכפר עציון. מפעם לפעם היו יורים על פועלי כפר עציון בעת עבודתם ובשבתם בתוך ביתם הבודד. הטלפון שחיבר אוחס עם הציר ועם תחנת המשטרה נותק, רכוש בפר עציון נהרס. מאות עצים ואלפי שתילים נעקרו. בראשית תרצ"ז נאלצו הפועלים לעזוב את המקום. כל העבודה הרבה ירדה לטמיון. בעלי החובות, שלהם מושכנה האדמה, התחילו לתבוע את כספם מן החברה והם עמדו למכור את הנחלאות במכירה פומבית. הקק"ל קיבלה עליה לפדות את אדמת היהודים וגאלה מידי זרים שטחי אדמה נוספים כדי ליצור שטח קרקעי רצוף להקמת ישובים אחדים. הקק"ל הספיקה לרכוש שטח של כ-4300 דונם אדמה מיהודים ומערבים.

בימי מלחמת העולם השניה ובימי גזירת הקרקעות, שסגרה בפני ההתישבות היהודית את כל איזור חברון, נזדמנה הצעה לרכוש את חות הנזירים הגרמניים בדהר-אל-קדיש. הקרן הקיימת הצליחה להתגבר על הקשיים הפורמליים המרובים ורכשה את החוה.

בראשית חורף תש"ג התנפלו ערבים רעולי פנים על שני סוכנים של הקרן הקיימת פנחס  מרגלית וחתנו אהרון סלומון, שטיפלו בעניני הקרקעות. הערבים שדדו את כספם ורצחו את סלומון ז"ל.

16

(תמונות: מפה: גוש עציון וסביבתו, העץ, המעין במשואות יצחק, בניין מדרגות (טרסות – 2 תמונות, פיצוץ סלעים, סלילת כביש בגוש עציון).

בשנת תש"ג הציעו המוסדות המישבים לקבוצת "אברהם" של הפועל המזרחי לעלות ולהיאחז באדמות כפר עציון.

תולדות "קבוצת אברהם"

בכנוס חלוצי "בני עקיבא", שהתקיים בי"ב חשון תרצ"ד בעיר לבוב, הוחלט להקים קבוצת עלייה - "קבוצת אברהם", שתשא את שמו של הרב הראשי לא"י, הרב אברהם יצחק הכהן קוק.

אדר תרצ"ד עלו חברי הפלוגה הראשונה ובתשרי תרצ"ה עלו חברי הפלוגה השניה. הם קיבלו הכשרה בקבוצת "שחל" ברחובות.

בכ"ה אייר תרצ"ה יצאו תשעה חברים-ות מרחובות ותקעו את אהליהם בגבעה הסמוכה לכפר פינס בשומרון. לחברים היו צפויים קשים מרובים מחוסר עזרה והדרכה. הם הכשירו את חלקת האדמה שקיבלו. מחסכונותיהם הניחו קו צנורות, סדרו גינת ירק, הקימו צריף ואהלים לשיכון ורכשו כלים ומכשירי עבודה. בהדרגה נקלטו בעבודות בנין ופרדס בסביבה.

בחורף תרצ"ו כשפרצה מלחמת חבש, פסקה עבודת הבניה. ברוב הפרדסים עבדו ערבים וקשה היה לחדור לשם, וימי רעב וסבל פקדו את הקבוצה. גם תנאי השיכון היו קשים מנשוא. בזמן ההוא נקלטו חברים נוספים. הקבוצה זנתה להכרה מצד מוסדות התנועה ונתקבלה ל"חבר הקבוצות של הפועל המזרחי". ראשוני החברים נתקבלו לשורות ה"הגנה". חברים נכנסו להדריך בסניפי "בני עקיבא" בארץ ויצאו בשליחות לגולה.

בקיץ תרצ"ו שופר המצב הכלכלי בקבוצה. האגשים נקלטו בעבודה שנזדמנה להם בסביבה. הוקמו שני צריפים נוספים ותנאי השיכון נשתפרו. על אף הקשיים המשיכו בקליטת עליה, הפעולה התרבותית גברה. הופיע בטאון פנימי לבירור בעיות הקבוצה והחברה התגבשה.

קשרי הקבוצה עם תנועת הנוער בגולה זכו להכרה מצד מוסדות "חבר הקבוצות", אשר החליטו בקיץ תרצ"ז לכוון ל"קבוצת אברהם" את עולי ה"שומר הדתי" ו"בני עקיבא" בפולין, גליציה וצ'כיה. גם מעולי בח"ד בגרמניה, כוונו לקבוצה. מספר החברים הגיע ל-50.

בימי המתיחות באלול תרצ"ז, פקדו ההתקפות הערביות גם את סביבות כרכר בשומרון. חבר הקבוצה א. כץ נכלא אז בכלא-עכו כתוצאה מפעולות עונשין של המשטרה הבריטית. בעת הזאת גברה הכוננות וכל החברים הוכשרו לתפקידי הגנה.

17

מכספי הלואות שהקבוצה קיבלה מאת הסוכנות, הקימו צריפים לדיור וסודר משק עזר. פלוגה מחברי הקבוצה השתכנה במושבה הסמוכה גבעת עדה, ואנשיה עבדו במשקי האכרים. היתה זו הזדמנות טובה להשתלם בענפי החקלאות.

באביב תרצ"ח הגיעו קבוצות עולים מקבוצת "אברהם" (קוסוב) בגליציה, מהקבוצות "עובדיה" (סלבקוב) ו"ראשית" (זילונקה) אשר בפולין, מהכשרת "בני עקיבא" בצ'כיה, ומבח"ד בגרמניה. קשיי שיכון וחוסר העבודה, אילצו את הקבוצה להחזיק פלוגות עבודה במקומות שונים בארץ.

גל מאורעות הדמים בקיץ תרצ"ח פגע גם בקבוצות חבר הקבוצה א. כץ, אחד מכובשי חניתה, נפצע בהגינו עליה בכ"ב אייר. בב' תמוז תרצ"ח נפטר והובא לקברות בכרכור. בכ"ב סיון נחטפו על ידי ערבים משדות גבעת עדה שלושה צעירים. רק אחר שנתיים נתגלו עצמותיהם, במערה באיזור שכם. ביניהם היה חבר הקבוצה דוד פרנק ז"ל.

בי"ב תמוז הותקפה המושבה גבעת עדה, על ידי כוח ערבי גדול וחברי הקבוצה שגרו בה השתתפו בהגנת המקום,

בג' אב חדר ערבי לתוך מחנה הקבוצה והתקיף ביריות את החברים שהיו מסובים בחדר האוכל. קבוצת ערבים אחרת התקיפה ביריות את המחנה. איש לא נפגע. נוטרי הקבוצה ענו באש והניסום.

כנופיות הערבים הוסיפו להשתולל ולהתקיף את הסביבה. מחנה "קבוצת אברהם" לא היה מוגן כלל בפני יריות, לא היה בו אף בנין או צריף מבוצר והיה פתוח לשטחים שמהם באו הערבים להתקיף. לאחר שהמוסדות הכירו בחומרת המצב הקציבו אמצעים לגדור המחנה, לבצורו ולהגדלת אמצעי ההתגוננות. האמונים הוגברו וגם החברות השתתפו בהם ובשמירה עד אשר שככו המאורעות.

באביב ובקיץ של שנת תרצ"ט גבר זרם העולים ; חברי "השומר הדתי" ו"בני עקיבא" מפולין ומצ'כיה, הגיעו באניות מעפילים ומספר חברי הקבוצה עלה לשמונים.

הקבוצה שלחה חברים להשתלמות בענפי המשק החקלאי, במשקי עמק יזרעאל, משק העזר הורחב. הוקמו בתי מלאכה - נגריה, סנדלריה, מאפיה ומתפרה שעבדו להספקה עצמית וקבלו עבודה מבחוץ. במחנה נוספו צריפים ובנינים.

מלחמת העולם השניה שפרצה בראשית שנת ת"ש גרמה לזעזועים בקבוצה. המשבר הכלכלי, סתם את מקורות העבודה והפרנסה. קשיי האספקה רבו. שוב הגיעו ימי מחסור ורעב. חברים נאלצו לנדוד למקומות שונים, ועסקו בעבודות מקריות.

בגבעת עדה החזיקה הקבוצה פלוגה קבועה במשך ארבע שנים. חבריה נשתלבו בחיי המושבה הקטנה המבודדת, נשאו בקשייה ובסבלה ועיבדו את אדמותיה וכרמיה. הפלוגה סייעה להשריש את העבודה העברית במושבה ותיקה

18

זו, שאכריה היו רגילים להעסיק ערבים במשקיהם. הקבוצה החזיקה גם פלוגות זמניות בבת שלמה (תרצ"ז), ביערות הכרמל (תרצ"ח), בכפר הראה (תרצ"ט), בנתניה (ת"ש), בטירת צבי (תש"א) ובחדרה (תש"ב). הנדודים ופיזור החברים במקומות עבודה ובפלוגות שונות, הכבידו על חיי החברה, ועל קליטת העולים והפריעו את הקמת המנגנון הארגוני היעיל.

          בשנת ת"ש נולדו הילדים הראשונים בקבוצה.

באביב ת"ש הגיעה ארצה קבוצת עולים חברי תנועת "השומר הדתי" בפולין, שנמלטו מפני הנאצים לוילנה. אחריהם באו מוילנה קבוצות חברים במשך שנת תש"א ותש"ב. חברי התנועה מצ'כיה שהעפילו לאחר פרוץ מלחמת העולם והוחזקו במעצר בעתלית, שוחררו בתמוז ת"ש ואף הם הצטרפו לקבוצה. החברים האלה חיזקו את הקבוצה מבחינה חברתית, תרבותית ואירגונית.

כשהמלחמה התקרבה לגבולות הארץ, גברה הכוננות הצבאית. חברים ראשונים התנדבו לשרת בצבא הבריטי. באייר תש"א יצאה קבוצת חברים מתנדבים ליחידות ולגדודים העבריים שהתארגנו בצבא הבריטי. אחרים התנדבו לפלמ"ח ולנוטרות. עשרים מחברי הקבוצה התנדבו לשירותים השונים.

משק העזר גדל והורחב. חברי הקבוצה עיבדו כ-300 דונם אדמות חכורות וגידלו חצירים ותבואות. גן הירק השתרע על 50 דונם. המכוורת והלול גדלו. עדר הצאן הגיע למאה ראש, נרכשו מכשירי עבודה חקלאיים ובהמות עבודה נוספות.

העבודה התרבותית-תורנית הסתעפה והקיפה חוגים רחבים. המשיכו להוציא את בטאון הקבוצה, הספריה גדלה, ונפתח חדר קריאה. הקבוצה התגבשה במידה רבה. קשרי החברים למפעל גברו. העולים החדשים נקלטו יפה. מספר חברי הקבוצה הגיע למאה.

בראשית תש"ג הציעו המוסדות המיישבים ל"קבוצת אברהם" להיאחז באיזור כפר עציון. ההצעה עוררה ויכוחים רבים. הרבה חברים סירבו לקבל את ההצעה. לאחר שהשתלמו במשקי העמק, עבדו בגבעת עדה והתרגלו לאדמת מישור - קיוו שיצליחו להקים משק שלחין ולעבד את אדמותיו במכונות חקלאיות. תנאי החקלאות באיזור כפר עציון היו שונים ביסודם. הכשרת אדמות ההר והקמת המשק החקלאי דורשות זמן רב, ומאמצים מרובים. העליה לאיזור השומם בחלקו, בו טרם נרכש נסיון, נראה להם כמעמסה כבידה מדי בשביל אנשים, שמרביתם בני שלושים ומטופלים במשפחות.

מצב הבטחון בסביבה פראית ועויינת זו, והסכנות הצפויות לישוב בודד באיזור, - לא נעלמו מעיני החברים שדנו בהצעה זו.

19

בעיות ההתישבות בכפר עציון

ההתישבות בהר חסרה את הנסיון החקלאי וההתישבותי, שכבר נרכש בשפלה. כל צעד הוא בבחינת נסיון שלצדו רובצת סכנת כשלון ורפיון ידיים, האדמה - יסוד כל משק חקלאי, אינה מוכנה למחרשתו של המתישב. תושבי הסביבה הזניחוה והשמידו את כל האמצעים שסייעו לשמירת פוריותה. מדרגות האבן נהרסו, העצים נעקרו ושימשו חומר לתבערה ולתעשית פחמים וסיד. עדרי העזים כירסמו את שרידי היערות הקדומים. באין מעצור גרפו הסערות וזרמי מי הגשמים את הקרקע העליונה וחשפו את הסלעים. שטחים נרחבים כוסו שיחים, קוצים, וצמחי בר שנאחזו בבדלי קרקע שנשארו לפליטה.

חלקות האדמה שנשארו, נוצלו במשך דורות לגידול תבואות, בלא עיבוד מתאים ובלא זיבול. השבחת הקרקע דורשת טיפול ממושך והשקעה כספית ניכרת.

רבים, וביניהם מומחים, הביעו ספקות אם גידול המטעים יצליח בהרים אלה, וביחוד באדמות דהאר-אל-קדיש. שכבת האדמה השטחית אינה מתאימה לגידול עצי פרי, המשתלמים יפה, האדמה אינה מטיב משובח ורבות החלקות אשר אחוז הסיד גדול בהן.

החקירות הגיאולוגיות לא גילו עורקי מים בהרים אלה. הכרחי אפוא להסתפק בברכת השמים - במי גשמים. בשנה גשומה מגיעה כמות המשקעים ל-800-700 מ"מ. האדמה סופגת אותם והיא שומרת על רטיבותה חדשים רבים. אך השתיל הצעיר זקוק לתוספת מים, לתקופה ארוכה וגם העץ המפותח זקוק להשקאה אם רוצים להגביר את תנובתו. ניצול מי השופכין לא יפתר את בעית המים להשקאה.

כ-1200 ממ"ע מים אפשר לאגור בימי החורף בבריכות הנמצאות בשטח חוות הגרמנים. אולם כדי לספק בצמצום את תצרוכת האדם והבהמה במשק שיוקם, דרושה לפחות כמות של 3000 ממ"ע לשנה. בשנה שחונה יחסרו מים בימי הקיץ. קניתם והובלתם לכפר, הינה הוצאה נוספת של 1500 - 2000 לירה לשנה.

משק הררי זה היה מחושב ל-60 משפחות. 30 דונם קרקע לכל יחידה משקית (כ-1800 למשק כולו).

הקרקע הראויה לעיבוד, שטחה כ-500 דונם, יתר השטחים יפים לייעור. מלבד למטע אין אפשרויות רבות לפתח ענפים חקלאיים יסודיים. גידולי הפלחה אינם מתאימים לתנאים בהר : האקלים הקריר מאיט את הצמיחה והיבולים ירודים. החלקות קטנות ומפוזרות וקשה לעבד אותן במכונות חקלאיות.

מהירקות משתלם לגדל מספר גידולים אביביים, המגיעים לשוק בעונה מאוחרת. אולם לפתוח ענף זה אין אדמה מתאימה, וחסרים מים  להשקאה,

האקלים הנוח בקיץ מתאים לגידול עופות, ומבטיח הטלה טובה, אלא שיש

20

צורך להקים בנינים חזקים שיגנו על העופות מפני הקור והסערות בחורף, דבר זה מחייב השקעה כספית למעלה מן הרגיל.

את האספקה לרפת, יש להביא מרחוק. וזה מייקר את ההוצאות הקשורות ביצור תחלב. הצורך להביא פרות מגזע מובחר, שתנובתן גבוהה, ולהקים בניני קבע - מחייב השקעת אמצעים כספיים רבים, ומאיט את פתוח הענף. אין אפשרות לגדל עדר צאן, מחשש של חבלה בעצי המטע.

המטע-כענף העיקרי אשר לו יש להקדיש את מיטב המאמצים, מעורר בעיות קשות הרכבת שזיפים על כנה של שקד, אסורה איסור כלאים. ישנם חברים הקנאים הטוענים, שאין לקבל את הנוהג המקובל בין הנוטעים ; על המתיישב הדתי למצוא דרך כיצד לגדל זן של שזיף בלתי מורכב. לכך דרושה תקופת נסיון ארוכה המעכבת את ניצול הזמן והתקציב העומדים לרשות הנטיעות. מוסדות הרבנות הראשית, קבעו היתרים זמניים, מטעם קיום מצות כיבוש הארץ, אך לא היה בהם כדי לפתור את הבעיה ביסודה.

תנאים האקלימיים בהר טובים לגידול עצי פרי נשירים. העץ נקלט יפה באדמה השומרת על רטיבותה. באקלים הקריר פחותה סכנת המזיקים. תקופת הקור הארוכה נוחה לגידול עצים מזנים אירופיים, הזקוקים לתקופת תרדמה ארוכה. גם צבע הפרי וטעמו משובחים יותר. בגלל ההבשלה המאוחרת מגיעים הפירות לשוק, כשהמחירים נוחים לנוטע. ברם, מרבית העבודות במטע ובעיקר איסוף הפרי דורשות הרבה ידים עובדות והלה בתקופת הקיץ בעונה בה רבה העבודה בענפים אחרים. מסיבה זו, אין אפשרות להגדיל את המטע מעל לשטח של כ-500 דונם.

בתנאים אלה קשה לתכנן משק חקלאי מבוסס. המתישבים נאלצים לתור אחרי מקורות פרנסה אחרים. היתרונות האקלימיים שבמקום מעודדים הקמת בית מרגוע המבטיח הכנסה רצויה. גם הוא דורש כוחות עבודה מרובים בתקופת הקיץ, ואילו בחודשי החורף אין בו תעסוקה.

העבודה בהכשרת הקרקע היא חד גונית ומפרכת. עקירת סלעים, חציבת בורות לנטיעה, עקירת שיחים וקוצים, הן הן מרבית העבודות המקובלות בשנים הראשונות לקיום המשק. עבודות אלה דורשות סבלנות מרובה מן העוסקים בהן. יש צורך לסקל את האדמה ולבנות גדרות אבן סביבה, לעבדה ולשמרה, שלא תיסחף בגשמי העוז. עשרות ימי עבודה משקיע המשק בהכשרת דונם אחד של אדמה לנטיעה, והתוצאות בשנים הראשונות אינן לפי העמל וההשקעה.

הכנסות המשק החקלאי בהר מצומצמות ואין בהן כדי להבטיח רמת חיים גבוהה. ארבע עד חמש שנים תעבורנה עד שהמטע יתן את פריו, ובינתיים מצפים המתישבים להכנסות מהכשרת קרקע, מבנין הנקודה, ומייעור.

קיימת אפשרות לפתח מפעלי תעשיה ומלאכה. אך קשה לקבוע מה רצוי ומה  ניתן  לפיתוח באיזור הררי מחוסר מים המרוחק ממרכזי השיווק שבארץ.

21

פרשת שילובם של מפעלים אלה במשק חקלאי, מעוררת בעיות ארגוניות וחברתיות הרבה.

קשה למצוא בהר שטח מתאים לבנין מחנה הקבוצה. צריך לבנותו על פסגות ומדרונות. דבר המגדיל את הוצאות הבניה, ולכן קשה לתכנן תכנית בנין. אין רציפות בין האיזורים השונים ואין גישה ישירה ביניהם. לא תמיד אפשר להתקין דרך נוחה ממרכז המשק לשטחים המעובדים המפוצלים והמוסתרים מעין הצופה. תנאים אלה מגדילים את הוצאות השמירה והעבודה.

הקור בחורף, הגשמים המרובים והסערות העזות, מחייבים לבנות בתי אבן יקרים, בעלי קירות כפולים לבידוד.

בעיות אלה וכדומה להן העסיקו את חברי "קבוצת אברהם". מהן ידועות וברורות מראש, ומהן ששמעו עליהן מפי חברים שסיירו במשקי ההר ולמדו את דרך התפתחותם. החברים חשו את חומרת הבעיות והביאון לידי ביטוי בדיונים הממושכים.

אולם גם הפעם הכריעה ההכרה החלוצית, שאסור לה לקבוצה לדחות הצעת התישבות באיזור שהוא חשוב לישוב כולו. בעת הדיונים הדגישו כמה מן החברים את הזכות שנפלה בחלקם להקים מחדש ישוב יהודי באיזור חברון, ולפרוץ בכך את ההסגר שגזר הספר הלבן על ההתישבות היהודית. חברים אחרים ראו במפעל החדש, תגובה נאותה לשואת יהדות אירופה באמרם : "אנו נפתח בהרי חברון איזור חדש להתישבות שרידי השואה שיגיעו אלינו".

מחייבי ההצעה הביעו את תקותם כי בעזרת המוסדות המישבים יתגברו על הקשיים הכספיים השונים ותימצא הדרך לביסוס כלכלי של המשק.

לאחר וכוחים ממושכים הסכימו החברים לקבל את ההצעה והתחילו בהכנות לעליה.

העליה לכפר עציון

בראשית ניסן תש"ג נסעו חברים אחדים לחוה שבדהאר-אל-קדיש כדי להכיר את המקום וכדי לקבוע את הסידורים הראשונים לקראת העליה. ביום כ"ח ניסן תש"ג עלתה לכפר עציון הפלוגה הראשונה ובה 10 חברים ושלש חברות. הצטרפו אליהם 12 חברים מן המחלקה הדתית של הפלמ"ח, ביניהם שנים מחברי הקבוצה. הפלמחאי"ם באו לעזור בהבטחת הנקודה. מלבדם היו במקום שני שומרים ותיקים. אחד מהם, יגאל, ממיסדי "השומר" נתמנה על ידי המוסדות כאחראי ליחסי שכנים ועניני בטחון כלליים. קבע את דירתו בכפר עציון.

העליה למקום בוצעה בחשאי וללא פירסום כדי שלא לעורר תגובה מצד השלטונות והערבים.

22

ביומן הקבוצה נכתב - בין השאר :

,,,..תאריך זה מציין בשבילנו סיום תקופה והתחלת תקופה חדשה - תקופת ההתישבות והכבוש. אנו יודעים, כי התפקיד שלקחנו עלינו הוא גדול ויחד עם זה קשה מאד. ואם כל מפעל התישבותי חדש דורש מאת העולים מאמצים עצומים וקרבנות מרובים, הרי המפעל הזה דורש מאת הכובשים הרבה כוחות, אורך רוח ומתיחות חלוצית".

"בכפר עציון אנו פותחים איזור התישבותי חדש וקשה ביותר - דבר זה יחייב אותנו לאזור את כל הכוחות לביצוע המפעל. את מיטב כוחותינו החמריים והנפשיים נצטרך להקדיש לעבודה הזאת..."

"...הימים הנוראים האלה, משרים דכאון בלב, ומעוררים דאגה לשלום קרובים ורחוקים, אשר חיינו ועתידנו קשורים בגורלם. קשה למצוא נחמה למציאות אכזרית זו, כששבטי ישראל גדולים ומפוארים מושמדים בידים טמאות..."

"לא נשארה לנו אלא נחמה זו בלבד-להקים את הריסות ארצנו ולבנות בית בטוח שיאסוף לתוכו את פליטי החרב. והנה, עכשו נכנסנו לשלב המכריע של מתן חלקנו בבנין הגדול..."

-   -   -

בשלשת הבנינים של המחנה, היו 24 חדרים - מקומות שיכון ל-50 איש ולחדר אוכל. החדרים נוקו והותקנו לשיכון חברים נוספים שעברו מכפר פינס. הצפיפות היתה רבה.

החברים השתכנו בבנין המנזר. בחלק מחדריו עדיין היו תלויים צלבים, תמונות קדושים ושאר תשמישי קדושה של הנזירים. לאחר זמן הגיעו נזירים מירושלים ולקחו את אשר להם. גם הערבי, מגדל חזירים במקום, ששכן בבית בהצר. עזב את החוה רק לאחר כמה שבועות.

בריכת המים הכילה 1200 ממ"ע מים.

עם העליה החלו הבירורים בדבר תכנית ההתישבות, תכנון המשק ובנין המחנה.

תקציב ההתישבות שנקבע לא איפשר לבנות את הנקודה בקצב הדרוש. מרבית החברות, כל הילדים ואתם חברים אחדים נאלצו להשאר למעלה משנה בכפר פינס. הפירוד בין המשפחות הכביד מאד וגרם להוצאות מיותרות.

עבודה רבה הושקעה במתיחת גדר תיל, עמדות, ויתר סדורי הבטחון. 14 חברים יצאו לירושלים להשתתף בקורס לנוטרים. בחודש תמוז נקבעה תחנה של משטרת הישובים העבריים במקום ונמסרו לה 20 רובים.

הקבוצה רכשה מכונית משא לתחבורה עם ירושלים. קנו שתי עגלות ושני זוגות פרדות לעבודות השדה והכשרת הקרקע. המטע הקיים עובד לנסיון. התברר שמכל המטע אין לקיים אלא חלקת זיתים אחת ואת העצים שבתחום

23

המחנה. עברו ימים עד שהחברים למדו איך להכשיר קרקע ויכלו להרויח בה כדי קיומם. בינתים גדלו החובות והגרעונות.

רק מחצית ממכסת הקרקע שנקבעה לנקודה עברה לידים יהודיות. היתר הוחזקו עוד בידי הערבים או טרם נרכשו. רכוז האדמות נמשך שנים ולא הסתיים, עד פרוץ מלחמת השיחרור.

בחורף תש"ד הניחו יסוד לרפת. הנסיון לגדל חצירים ותבואות נכשל. הפלחים נוכחו לדעת שאין האיזור מתאים לכך. גם הנסיונות לגדל ירקות לא תביאו תוצאות רצויות. נטעו: 55 דונם עצי פרי, 23 ד' גפנים ו-12 דונם זיתים. במשתלה מיוחדת שתלו פרחי פירטרום הדרושים לתעשית פליט.

הקרן הקיימת החליטה לנטוע בכפר עציון יער על שמו של הרב מאיר (ברלין) בר-אילן, מראשי הקק"ל ונשיא תנועת המזרחי. נטעו כ-20000 בכ"ו בשבט תש"ד התקימה חגיגה גדולה לרגל המאורע הזה. יחד עם הרב מ. ברלין ונציגי הקק"ל באו לכפר נציגי כמוסדות הלאומיים, תנועת הפועל המזרחי והמזרחי, באי כח הישובים באיזור ירושלים ורבים מאוהדי הקבוצה. חבר הקבוצה פתח את החגיגה בתפילה קדומה לשלום הנטיעות :

"אנא ד', למען שמך מגדול, הגדל חסדך עמנו וקיים לנו את הדבר אשר הבטחתנו ע"י משה עבדך : ונתתי גשמיכם בעתם ונתנה הארץ יבולה ועץ ה'שדה יתן פריו. והשיג לכם דיש את בציר ובציר ישיג את זרע ואכלתם לחמכם לשבע וישבתם לבטח בארצכם."

"וקיים בנו את הדבר אשר הבטחתנו ע"י ישעיהו נביאך: ביום ההוא יהיה צמח ד' לצבי ולכבוד ופרי הארץ לגאון ולתפארת לפליטת ישראל. ונאמר : ובנו בתים וישבו ונטעו כרמים ואכלו פרים."

"וקיים בנו אשר הבטחתנו ע"י עמוס נביאך : הנה ימים באים, נאום ד', ונגש חורש בקצר ודורך ענבים במושך הזרע. והטיפו ההרים עסיס וכל הגבעות תתמוגגנה. ושבתי את שבות עמי ישראל ובנו ערים נשמות וישבו ונטעו כרמים ושתו את יינם, ועשו גנות ואכלו את פריהם."

"וקיים בנו אשר הבטחתנו ע"י יחזקאל נביאך : והרביתי את פרי העץ ותנובת השדה, למען אשר לא תקחו עוד חרפת רעב בגויים. ונאמר: ועל הנחל יעלה על שפתו מזה ומזה,, כל עץ מאכל לא יבול עלהו ולא יתם פריו, לחדשיו יבכר, כי מימיו מן המקדש המה יוצאים. והיה פריו למאכל ועלהו לתרופה." הח' שלום ק. ז"ל קרא את מגילת הנטיעה לאמר :

"בעשרים וששה בשבט, ה' אלפים תש"ד, בשנה החמישית למלחמת העולם השניה, בגמר שנה אחת לעליתנו למקום ניגשים אנו, חברי "קבוצת אברהם" של הפועל המזרחי, לנטוע עצי פרי ועצי יער בכפר עציון, לקיים את צו התורה : "כי תבאו אל הארץ ונטעתם". "לא תהו בראה, לשבת יצרה".

"בזמן שנחלי דם של אחינו המעונים נשפכים כמים והעולם מתבוסס

24

בדמיו הגענו הלום כדי לבנות ולנטוע ולהכות שרשים עמוקים בהרי יהודה. כי מנטיעות אלו פתח חדש לגאולתנו ולפדות נפשנו. תלושים היינו בגולה והתלישות היתה המחלה האיומה של עמנו בנכר. לשרשיות אנו זקוקים, לאחיזה איתנה באדמת המולדת. זאת העבודה שאנו עושים במקום הזה."

"העצים האלה שאנו נוטעים היום לסמל יהיו לנו. סמל דרכנו כחלוצי האומה, אות ברית עם אדמת המולדת. "כי האדם עץ השדה". השרשים העמוקים של העצים יזכירו לנו את חובתנו להיות דבוקים בעולם המעשה, בבנין, בנטיעה מעבודה. הענפים הגבוהים שיתרוממו אל על יעוררו אותנו כלפי מעלה, לדעת את קוננו ולשאוף תמיד לשלימות מוסרית ולקדושת החיים. זאת הדרך של אבותינו הקדמונים וזו דרכנו כחלוצי תורה ועבודה".

"מלפני אלפיים שנה היו ההרים מסביב הומים מרננת העצים ומצהלת החיים. היום הם עומדים קרחים בשממותם. עם עליתנו לכפר עציון נשבענו: לא ננוח ולא נשקוט עד כי נגול את חרפת השממה מעל פני ההרים ועד כי נכסה אותם במעטה עצי פרי ועצי יער אשר ירננו את שירת התחיה, לקיים מה שנאמר: ואתם, הרי ישראל, ענפכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל... ונעבדתם ונזרעתם. והרביתי עליכם אדם, כל בית ישראל כלה, ונושבו הערים והחרבות תבנינה. (יחזקאל ל"ו, 10-8".)

ברוך שהחינו וקימנו והגיענו לזמן הזה".

-   -   -

עלית כפר עציון זכתה להערכה בכל חוגי הישוב. גדולה היתה שמחתם של בני ירושלים, שהרבו לבקר בכפר בימות החול ובימי מועד. רבנים וחכמים באו להרצות בפני יושבי הכפר. תלמידי בתי הספר נהגו לבוא לכפר בט"ו בשבט לחגוג בו את חג הנטיעות. אנשי ההגנה קבעו בסיס אמונים במקום, ובימים של מתיחות בארץ באו כתגבורת למגינים. בני הכפר נהנו מאהדת אנשי העיר, והם ושפיעו על בני ירושלים מרוח מפעלם החלוצי.

בפסח תש"ד. הגיעו ארצה חברי "בני עקיבא" מרומניה, ביניהם מניצולי המחנות בטרנסדניסטריה, אשר הצטרפו לחברי הגרעין הרומני שקבלו את הכשרתם בקבוצה,

יום כ"ז סיון תש"ד, היה יום גדול בכפר עציון, בו הועברו החברות שילדים מן המחנה בכפר פינס. צהלת ילדים נשמעה בחצר. חיי הישוב קיבלו צורת קבע. הוסר סבל הפירוד, חדלו הנדודים והקשרים למקום נתהדקו. האוכלוסיה גדלה עד ל-120 נפש.

השתדלותם של אנשי הקבוצה להעביר את האיזור ממחוז חברון למחוז ירושלים, נשאה פרי. על ידי כך, נמצאה גישה ישירה למשרדי הממשלה בירושלים בהם גילו יותר הבנה לצרכי הכפר.

25

משאושרה תכנית הנקודה - התחילה עבודת הבניה בתנופה רבה. חצבו בריכה נוספת לאגירת מים. הוקמו בניני משק נוספים הניעו את מכונות הנגריה, אשר עובדיה סיפקו את צרכי הבניה והמשק, ויצרו רהיטים למכירה.

חברים אחדים מפליטי ההשמדה בפולין הגיעו לקבוצה בחודש אלול, והביאו את הבשורה על גורל יהדות זו. באותם הימים יצא אחד מחברי הקבוצה, כשליח התנועה למצרים, והוא פעל שם במחתרת.

בראשית שנת תש"ה עבר לרשות כפר עציון שטח אדמה ב"אוכף המוכתר", אשר בגלל טיב אדמתו, נועד למטע העיקרי של עצי הפרי.

בחורף תש"ה נטעו 60 ד' עצי פרי וגפנים, וכ-30.000 עצי יער.

באותם הימים התחילו לבנות את בית הילדים הראשון מתרומות "נשי מזרחי" בקנדה.

באביב תש"ה, הקימו את בית המרגוע. תוך מאמץ רב הצליחו החברים לסיים את כל הסדורים הדרושים לפתיחת בית המרגוע בזמן שנקבע. נבנו בתי שיכון וחדר אוכל למבריאים. נעשו שפורים רבים במחנה הקבוצה, נרכש הציוד הדרוש והורכב חבר עובדים. לעת פתיחת בית המרגוע נקבע גם שרות "אגד" מירושלים לכפר עציון.

בית המרגוע בכפר עציון הצטיין משך כל שלש העונות של קיומו ברמה גבוהה של השירותים, בטיב המשובח של המזון ובסידורים הנוחים. האוירה הרצינית והנעימה, קשרה רבים מן האורחים בקשרי ידידות לקבוצה. בית המרגוע אכסן בשלוש העונות שלושת אלפים מבריאים. המפעל הזה היה מקור הכנסה חשוב לקבוצה והעסיק עשרים עובדות.

בחדשי הקיץ תש"ה, הצטרפו לקבוצה חברי גרעין מ"ילדי טהרן" שהתחנכו בעלית הנוער הדתי במקוה ישראל. הגיעו ראשוני חלוצי בני עקיבא ממצרים. ולאחר שנת הכשרה יסדו את קבוצת "שחר".

חלוצי "השומר הדתי" שעלו מן הקצה הדרומי של יבשת אפריקה, קיבלו את הכשרתם בכפר עציון. על סף שנת תש"ו הגיעו לקבוצה חברים ניצולי השואה באירופה, אשר עשו את הכשרתם בשווייץ ובבלגיה.

קבוצת מעפילים ממחנות הפליטים באיטליה הגיעה לקבוצה בחורף תש"ו. גם הורי חברים מן הגולה באו ונקלטו. אחדים מחברי הקבוצה יצאו בשליחות למחנות הפליטים ולמרכזי התנועה שקמה לתחיה באירופה. במשך השנים תש"ו-תש"ח, עשו בשליחות זו שבעה מחברי הקבוצה. חבר אחד יצא להדריך את תנועת "השומר הדתי" בארצות הברית.

יום עליתה של קבוצת "משואות יצחק" לאדמות הובילה, בשכנות לכפר עציון, היה מאורע חשוב בחיי הקבוצה. הוסרה הבדידות ונפתחו אפקים לפיתוח גוש ישובים גדול. בפני המוסדות המישבים הושמעה התביעה לא לנהוג באיזור מרוחק זה, לפי הקצב הרגיל של התישבות. אלא לבצר את הגוש בעוד זמן.

26

הם נדרשו להוסיף ישובים, להכניס את ענפי התעשיה והמלאכה לתקציב פיתוח המשק ולהקים גם ישובים בעלי אופי עירוני למחצה.

בחודש שבט תש"ו התחילו לסלול כביש פנימי לשתי הנקודות. הוסרה סכנת הניתוק בימי החורף הגשומים.

העבודה בהכשרת הקרקע נמשכה, בשנה השלישית. הספיקו להכשיר מאה דונם. באדמה המסוקלת והחרושה, נטעו 25 ד' עצי פרי וגפנים. כמו כן נטעו עצי יער נוספים. הוקמו בנינים נוספים לרפת וללול.

חברי הקבוצה שקדו למצוא מקורות פרנסה נוספים. הוקמה מכונה לטחינת אבני המקום לחצץ. סודרה מכבסה ומעגילה חשמלית.

בשותפות עם "משואות יצחק" התחילו בחציבת אבני שיש ושלחון העירה לעיבוד. מחוסר מימון ובעלי מקצוע מובהקים, לא התקדם המפעל כפי שקיוו.

לעומת זאת, התקדמו ההכנות להקמת מפעל למכניקה עדינה, בבעלותן של שתי הקבוצות ובעזרתו הפעילה של המרכז החקלאי של הפועל המזרחי. המחלקה לפיסיקה של האוניברסיטה העברית, הסכימה להכשיר בבתי המלאכה שלה קבוצת עובדים ליצירת מכשירים מכניים עדינים. שבעה חברים משתי הקבוצות, קיבלו שם הכשרה מעשית ועיונית. בגמר שנת הלימודים הראשונה התחילו התלמידים ליצר מכשירים עדינים. לאחר סיום שנת הלימודים השניה, התכוננו לעבוד במפעל שיוקם בגוש עציון. הוזמנו מכונות שהגיעו ארצה בראשית תש"ח, אך הן לא הובאו למקום. אנשי משואות יצחק, אשר עבדו בירושלים בימי המצור, הקימו את המפעל בנקודתם החדשה.

בקיץ תש"ו, הוקמה מסגריה בקבוצה. חמשת העובדים הבקיאים במקצוע, טיפלו בכל העבודות במשק, והתחילו גם ליצר כלי עבודה חקלאיים המותאמים למשק ההר.

בי"ב אלול תש"ו, התקימה בקבוצה חנוכת בית "נוה עובדיה" המפואר. הבית נועד לשמש בית מרגוע לסופרים ולתלמידי חכמים. הוא הוקם בכספי ועד מיוחד, מיסודו של איגוד סופרים דתיים, להנצחת זכרו של ד"ר אברהם עובדיה ז"ל, ממיסדיה ומוריה של תנועת הנוער הדתית בפולין ובגליציה. תנועת תורה ועבודה באפריקה הדרומית, הקציבה את הכסף להקמת אולם גדול בבנין זה, שנועד לשמש בית תפילה, בית ועד לציבור, ואכסניה לשיעורי תורה. האולם נקרא על שם אברהם כץ ז"ל מדרום אפריקה שנפל בחניתה. האולם וחדרי העיון הסמוכים לו רוהטו ברהיטים נאים. הספריה, ובה קרוב ל-3000 כרך שוכנה בחדר מיוחד. בחדר-העיון נערכו שיעורי תורה וחוגי-למוד שונים.

בשנת תש"ז, ששה מילדי הקבוצה הגיעו לגיל בית הספר. הוקם בית מיוחד לשיכונם וללימודיהם.

בחורף אותה שנה עלו שני גופים נוספים להתישבות בגוש. האחד (בחודש חשון) לעין צורים והשני (בחודש שבט) לרבדים. את אנשי המקום לוותה הרגשה,

 27

כי המאמצים שהושקעו בפיתוח האיזור לא היו לשוא.

באביב תש"ז הגיעה לכפר קבוצת חברים גדולת, שהעפילה ממחנות הפליטים בגרמניה, איטליה וקפריסין, רובם חניכי תנועת הנוער בפולין ובצ'כיה. היתה זאת תוספת ניכרת וחשובה לקבוצה.

בקיץ תש"ז, הושלמה חציבת בריכה נוספת לאגירת 1000 ממ"ע מים. חונך בית תינוקות גדול מרווח ומשוכלל. הושלם בנין בית המכונות. הוקם לול גדול, נבנו ששה בתי אבן לשיכון ובנין מסודר ונרחב למאפיו;.

בשנת תש"ז נתוספו למטע 43 דונם עצי פרי וכרמים. ביער נשתלו 20.000 עצים.

הרגשת הסיפוק והשמחה בהישגים באה לידי בטוי בחגיגת "פדיון נטע רבעי", שנחוגה בכ"ח סיון תש"ז. אנשי הקבוצה וילדיהם בבגדי חג, ירדו אל מטע השזיפים. הילדים הגדולים קטפו פירות, הניחום בסלים והביאום לרחבה אשר לפני "נוה עובדיה". כאן העלום על במה ואחד הנוטעים קיים את מצות פדיון

נטע רבעי ובירך ברכת "שהחיינו".

מסיבה נהדרת ועשירה בתכניתה התקימה במוצאי השבת ברחבה. במסיבה הופיעה המקהלה הגושית בפעם הראשונה. בחדרי העיון של "נוה עובדיה" נפתחה תערוכת פירות המטע, תצלומים ודיאגרמות, שהדגימו את התפתחות המטע והכפר. באולם "אברהם" סודרה תערוכת תמונות, שנתקבלו מ"בצלאל", על הנושא "האכר באמנות". החגיגות נסתיימו בהרצאתו התורנית של הרב י. זוין על הנושא "נטע רבעי בהלכה",

-   -   -

הסוקלים הנוטעים והיערנים תיארו את מלאכתם בעלון הקבוצה:

- - - "האדמה העזובה נראתה כשוממה. אך שרידי העצים שיד הערבים לא חבלה בהם, עודדו את האנשים במפעלם. השדרות הנאות בחוה הגרמנית, חורשת "שיר השירים" הנאה ועשירת המינים במורד הר עציון, המטע המלבלב במנזר הרוסי והעצים המפוזרים בשטחי הגוש - כולם העידו כי האדמה תיענה ליד נוטע מסור."

"כשהיערנים התחילו לבער את הקוצים ואת שיחי הבר, ושתלו במקומם את האורן והברוש ולאחר שטיפלו בהם במסירות, ושמרו עליהם מפני העזים והמחבלים, - זכו לראות פרי בעמלם. מבינות לסלעים, הציצו שתילים עדינים וירוקים שגדלו והזדקפו. בשנה הרביעית הגיעו לגובה של קומת אדם. יד המהרסים, יכלה לכלות את גזעי עצי היער הקדומים, אך בשרשיהם לא נגעה. הם התפשטו לרוחב ולעומק, חדרו לסלעים ואגרו אדמה סביבם. כשכלתה רגל הצאן משטחי היער והערבים לא יכלו להמשיך בעקירה, התחילו השרשים להוציא בדים על פני האדמה. שמח היערן להופעתם של בדי האלון והאלה, העוזרד והקטלב,

28

ועוד מיני עצים שונים. הוא טיפל בהם, גזם את הבדים החלשים וטיפח את החזקים, עדר מסביב לעצים הרכים ודאג להתפתחותם".

- - - "זכור לנו אותו יום ראשון בו יצאנו לחצוב בורות לנטיעה. כל החיים בקבוצה, כל השיחות בחברה, ציר אחד להם - הבורות. ובהגיע תור הזיבול, הרבו לדבר בהלכות זבל ובדקדוקיהם".

"הנטיעה הראשונה היתה חויה בלתי נשכחת לכל חברי הקבוצה. בדאגה רבה עקבנו אחרי ליבלוב השתילים וקליטתם, בריאותם והתפתחותם."

- - - "הטרקטור מטרטר ונושם בכבדות, עולה הרים ויורד בקעות. עוקר סלעים והורס תלים. המחרשה נועצת שיניה, עוקרת שרשים מסועפים, ומעלה פלחי אדמה פוריה על פני השטח. המגרפה גורפת שברי סלעים, רגבי אדמה ומיישרת שקעים. פסי האדמה הצרים, הולכים ומתרחבים."

"ערמות אבנים נערמות לצדדים, מאבנים אלו יבנו הבונים גדרות מסביב לאדמה החדשה, לבל ישטפוה המים. אחריהם יבואו החורשים, יחרשו תלמים ויכינו את האדמה לנוטעים. במכושיהם ובמעדריהם יחצבו הם בורות לנטיעה ויכניסו בהם זבל ובבוא עת החורף, יטעו בהם עץ פרי למינהו".

- - - "בחלוף ארבע שנים לבואם של החלוצים לגוש, הפך מדבר הסלעים לחורש צעיר וירוק ובו מאה אלף עץ. הברוש זקף את קומתו, האלון הרחיב את כותרת צמרתו, הקטלב החליף צבע קליפתו, העוזרד גידל את בדיו והאורן הירוק נתן את ריחו הנעים".

"רק הזית והחרוב לא נקלטו מהר, ולא התפתחו כיאות. ההר ואקלימו החריף לא התאימו לעצים האלה. אך היערנים, לא אמרו נואש. הם ניסו וחיפשו דרכים לאיקלומם. שתלו חלקות נסיון שזכו לטפול מיוחד, הביאו שתילי ארז ושתלום תוך תקוה שייקלטו בהר הזה."

"כפר עציון" בראשית הש"ח,

א ו כ ל ו ס י ה

חברים ומועמדים            75          הורי החברים                       6

חברות ומועמדות            55          זמניים                                5

אורחים                          7            האוכלוסיה הבוגרת יחד        163

אורחות                          15          ילדים                                 57

                                    ---                                                   ---

                                    152        יחד                                    220 נפש

29 (מספר העמוד בספר)

שט ח הקרקע

ס"ה 1600 דונם (מהם 400 ד' הראויים לעבוד).

ה מ ט ע

גפן (13 זנים של ענבי מאכל)     69 דונם  14.000 גפנים

תפוחי עץ '12 זנים)                  37 "       200 2 עצים

שזיפים (12 זנים)                     34 "       630

שזיפים אירופיים                       12 "       960      "

אפרסקים (5 זנים)                   22 "        960

משמש לזנים)                         3   "        130    -

שקדים                                   3   "        189

דובדבנים                               1    "        50 

מטע זיתים ישן                        42 "

ס"ה                                     223 דונם    19855 עצים

י ע ר

על שטח של 200 ד', (נשתלו: למעלה מ 100.000 עץ).

בנינים:

3 בניני אבן של החוה הגרמנית (לשיכון ולבתי מלאכה).

14 בתי דירה חדשים מאבן,

3 בנינים למקוה טהרה ולביתנים סניטריים,

1 בנין "נוה עובדיה",

1 בית לחדר אוכל ומטבח לבית מרגוע,

1 צריף חדר האוכל ובנין למטבח ומחסנים,

7 בנינים וצריפים למחסני המשק ולמפעלי מלאכה,

3 רפתות,

6 לולים,

3 בריכות גדולות ו2- קטנות לאגירת 3 אלפים ממ"ע מים.

מפעלי מלאכה:

נגריה מיכנית, מסגריה, מכונה לטחינת חצץ, מחצבת שיש, מפעל מיכניקה עדינה, סנדלריה, מאפיה, מכבסה ומעגילה חשמלית, 2 מכוניות משא.

30

"כפר עציון" בראשית תש"ה

ב עלי חיים:

22 פרות,

2.000 עופות,

7 בהמות עבודה.

ה ש ק ע ו ת :

תקציב מחלקת ההתישבות של המוכנות היהודית הגיע עד ראשית תס"ח, ל- 50.000. לא"י.

הלואות להשקעות לזמנים ארוכים מהסוכנות וק.ק.ל. 17.000 לא"י.

במשק הושקעו כ-15.000 לא"י, מהלואות בנקאיות לזמנים בינוניים ( 4-10  שנים).

הסכום הכולל =122.000 לא"י.

תכניות לעתיד:

פיתוח המסגריה והנגריה כמפעלים המוציאים לשוק מוצרים סטאנדארטיים. פתוח המחצבה ומפעל המיכניקה העדינה. הקמת בית חרושת למצות, להעסקת האנשים המתפנים בחורף מן העבודה בבית המרגוע והמטע.

הקמת מפעל הובלה משותף למשקי הגוש.

הקמת בנינים סופיים ומשוכללים לבית מרגוע (100 מטות), ההשקעה שנדרשה לשם זה - 30.000 לא"י.

הרחבת הרפת והלול ופתוחם.

הרחבת המטע ורכישת טרקטור לעבודו.

הרחבת שטחי היעור. לשנת תש"ח הוכן שטח במורדות ההרים על גבי ואדי-אבו-ריש, לנטיעת 30,000 עצים.

הפיאת בריכה במורד הר עציון לאגירת 6,000 ממ"ע מים.

תוספת בניינים לשיכון החברים והילדים.

הקמת בית כנסת גדול ומפואר על שם הרמ"א - לזכר קדושי קראקוב.

31

משואות יצחק

צעירים חברי בני עקיבא שעלו ארצה מצכיה, מסלובקיה, ומהונגריה, בשנים הראשונות של מלחמת העולם השניה, נכנסו להכשרה במוסדות עליית הנוער הדתי, במקוה ישראל, בכפר הנוער הדתי ובבית צעירות מזרחי. בט"ו בשבט תש"ב, נפגשו עולים אלה במקוה ישראל, והניחו את היסוד ל"גרעין הצ'כי". חלק מן החברים המשיכו בהכשרתם במוסדות עליית הנוער ואחרים בקבוצת "שדה אליהו."

כתום הכשרתם במסגרת עליית הנוער, באייר שנת תש"ג, נכנסו להכשרה נוספת במשק לטירת צבי. הגרעין מנה אז 50 חבר. בל"ג בעומר תש"ג, נפגשו כל חברי הגרעין, והחליטו על דרכם בעתיד. הגרעין קרא לעצמו "משואות". ביצירתם ראו משואה, הקוראת לחבריהם בגולה להתעודד, להחזיק מעמד ולחתור לעלייה. ואמנם, קריאתם הגיעה לחברי "בני עקיבא" בצ'כוסלובקיה ובהונגריה ועוררה שם תסיסה חלוצית.

חברי הגרעין הביעו את רצונם להתישב כנקודה עצמאית, ליד כפר עציון. אך מוסדות "הקיבוץ הדתי", הציעו לגרעין להצטרף כחברים למשק "טירת צבי", שהיה זקוק לאנשים נוספים. חברי "משואות" סירבו לקבל את ההצעה והחליטו להקים מחנה עבודה.

את המחנה הזמני הקימו ליד הגבעה של ישיבת "בני עקיבא", בכפר הרא"ה. שם העמידו מספר אהלים לשיכונם. לאחר שכל חברי הגרעין עברו לכפר הרא"ה, קיבלו מאת המושב מגרש, ועליו הקימו מחנה אהלים וחדר אוכל. החברים עבדו בישובי הסביבה. בהדרגה התפתחו חיי קבוצה תקינים. ששה חברים נשלחו להשתלמות בישיבה בירושלים. לאחר שהם חזרו לקבוצה, נשלחו אחרים במקומם. חברות אחדות נשלחו להשתלם בסמינר למדריכי עליית הנוער. שני חברים נשלחו להדרכת נוער.

בניסן תש"ה החליטו מוסדות "הקיבוץ הדתי", להעביר את הקבוצה למחנה עבודה של הסוכנות בגת רימון שליד פתח תקוה. בימים אלה קלטה הקבוצה חבורת עולים שהביאו דרישת שלום מן התנועה שפעלה במחתרת בהונגריה ובצ'כיה. הקבוצה שלחה אחד מחבריה לפעולה בגולה זו.

בחודש אב תש"ה הוצע לקבוצה להתישב באדמות חובילה ליד כפר עציון, שנרכשו מכספי "מפעל הרצוג", אשר הועבר באמריקה על ידי תנועת

(תמונות - שני עמודים: טנקר מביא מים לגוש עציון,   הובלת מים להשקאת המטע,   המנזר הגרמני בימי ההתנחלות,     כפר-עציון - מראה כללי,    נוה-עובדיה,    תינוקות בכפר-עציון,   חריש ראשון לאחר סידור דרגים לנטיעת עצי פרי,   בולדוזר בהכשרת מסלול התעופה)

 32

המזרחי. ההצעה נתקבלה בשמחה, ובי"ט באב נשלחו חברים אחדים לכפר עציון כדי להתחיל בהכנות להתישבות. פלוגת העליה, שהלכה וגדלה, שכנה בכפר עציון. החברים עסקו בהכנת הדרך לשטחים ובהכשרת אדמתם לנטיעות. הם חשפו את מקור המעין, ניקוהו וריכזו את מימיו. בזמן עבודתם התגרו בהם רועי הכפרים הערביים, אשר היו רגילים להשתמש במימי המעין ולא הסכימו לותר על זכותם.

בראשית חש"ו התחילו להכין בכפר עציון את הצריפים לשיכון ולרכז את החמרים הדרושים לעליה על הקרקע, שנקבעה לר"ח חשון.

-   -   -

לקבוצה הצטרף גרעין, שהתארגן בדצמבר 1941 בהונגריה, בימים בהם הטיל השלטון הנאצי אימתו על יהדות זו. הם ארגנו פלוגות קטנות בעיר הבירה בודאפסט ושמרו על הקשרים ביניהן ועם חברים שהיו מפוזרים במקומות שונים. במרס 1943 הקימו פלוגת הכשרה חקלאית. לאחר גמר העונה החקלאית נשלחו אחדים מהברי הגרעין ללמוד בישיבה. כמנין חברים נכנסו לעבוד כמדריכים בתנועת "בני עקיבא".

בבוא ימי השואה על יהדות הונגריה, לקחו חברי הגרעין חבל פעיל במאמצי ההצלה שנעשו על ידי תנועת "בני עקיבא" במדינה זו. החברים הופיעו כבעלי תעודות "אריות" והשתדלו להעביר חברים לרומניה בדרך בלתי חוקית.

באותם הימים עזבה את הונגריה שיירה ובה עסקנים ציונים וחברי תנועות הנוער השיירה יצאה ברשות הנאצים בדרך לספרד. חברי הגרעין שנשארו הצטרפו לשיירה הזאת. שהובלה לברגן בלזן. בבואם למחנה התלכד הגרעין וייצב את דמותו החברתית-רוחנית. בדצמבר 1944 הועברו מברגן בלזן לשויצריה. בעזרת התנועה המקומית נכנסו להכשרה בהרצברג ובמוסד לעלית נוער בקרטינגן. בב' אלול תש"ה, לאחר סיום מלחמת העולם, עלו ארצה והצטרפו ל,,משואות".

-   -   -

בחשון תש"ג יצאו 28 מבני הארץ להכשרה במשק שדה אליהו במסגרת עלית הנוער. בתום שנתיים להכשרתם. בחנוכה תש"ה. התלכדו לגרעין קבוצי. אשר נשאר במשק לשנת הכשרה שלישית. בהשפעת מוסדות התנועה, החליטו להצטרף ל,,משואות". בחשון תש"ו עברו 21 חברי הגרעין למשואות, שהתישבה בהרי חברון.

-   -   -

בליל מוצאי שבת ערב העליה. נערכה מסיבה נאה בכפר עציון. לעזרת העולים. באו חברי כפר עציון, חברי הישובים באזור ירושלים, ורבים מחברי בני-עקיבא ו,,אליצור". ומאנשי ההגנה מירושלים.

בשעה 1 לפנות בוקר. יצאה שיירת המכוניות מכפר עציון כשהן עמוסות

33

חומרי בנין. בהגיעה לאדמות חובילה, התחילו מיד בהקמת הישוב. העבודה התנהלה במרץ. הגדר נמתחה והוקמו הצריפים. נוטרים הועמדו מסביב לשטח, כדי להבטיח את העובדים מפני הפתעות.

בשעות הבוקר הוכנס ארון קודש וספר תורה שהובאו למקום. הקהל הפסיק את העבודה והפנה לבו לה' בתפילה חמה ולבבית. פרקי ההלל הושרו בדבקות ובשמחה

לעת שקיעת החמה. היתה הגדר מתוחה ועמדות ההגנה מסודרות. הצריף לחדר האוכל, האהלים ונותני השירות עמדו על תילם.

-   -   -

בכ"ה חשון נערנה במקום מסיבה, בה השתתפו רבים מיקירי ירושלים, רבנים, אנשי תנועת המזרחי והפועל המזרחי ונציגי המוסדות הלאומיים. במסיבה זו נקרא הישוב בשמו של הרב הראשי יצחק איזיק הלוי הרצוג - "משואות יצחק". כאות הוקרה על מעשיו הגדולים בשטח ההצלה ובענינים המדיניים של הישוב.

-   -   -

לרשות הפעולה ההתישבותית בשנת תש"ו, הוקצב סך של 23.000 לירות. לאחר ימי העליה הראשונים, רוכזו כל המאמצים לסידור המחנה ובניניו, ולשפור המעין והגדלת תפוקתו. הדרך הארעית שהוכנה בימי העליה הראשונים תוקנה. רק בשנת תש"ז כשנסלל הכביש הפנימי בגוש, זכתה הקבוצה לקשר תקין של שרות "אגד",

בקיץ חש"ו סודר בית מרגוע לילדים, ובקיץ תש"ז נפתח בית מרגוע ל-50 מבוגרים. הוקם בנין-מרכזי נאה, ששמש חדר אוכל ובית תרבות למבריאים. ארבעה מבניני השיכון של הקבוצה הותאמו לאיכסון הקייטנים. לשם כך שיפרו את המחנה, בנו מדרגת וקשוטי אבן, ונטעו שיחי נוי.

מכסת הקרקעות, 1700 דונם, לא נמסרה בשלימות לידי הקבוצה. מדי פעם בפעם באו עוררים מצד תושבי הכפרים השכנים. וכשניסו לחרוש את השטחים פרצו מריבות. רבות היו התגרות מסביב לשטח "600 דונם", שהשתרע ממערב למחנה. לחרישת אדמות המריבה, גויסו חורשים ובהמות מישובי הגוש. לעזרת נוטרי הגוש באה תגבורת מירושלים. גם מכונית מגן דוד אדום ואנשי משטרת בית לחם הוזמנו. אחרי סכסוכים ממושכים הועברו האדמות לידי הקבוצה בחשון תש"ז.

חברי הקבוצה השקיעו הרבה מאמצים, בסדור גן-ירק-בעל, בהקף רחב בהתאם ליתרונות האקלימיים. הם ניסו לאקלם גידולי מספוא שונים. בהרכבת שזיפים על 'שקד, לא הסכימו אנשי הקבוצה לקבל את ההיתרים שניתנו לנוטעי כפר עציון. הם חתרן לפתרון יותר שלם ורצוי מבחינה הלכתית.

-   -   -

34

בקבוצה פותחה פעולה דתית-רוחנית ערה. התקימו שעורים לתורה, לעברית ולמקצועות אחרים. נערכו סמינריונים, הרצאות, מסיבות והצגות. הועדה הדתית דאגה לטיפוח הוי דת. וטיפלה בבירור שאלות הלכה שהתעוררו בחיי החברה והמשק.

שלושה מחברי הקבוצה פעלו בשליחות התנועה בארצות אירופה ובמחנות קפריסין.

בראשית קיץ חש"ו הגיעה קבוצת חברים, ברובם ילידי יוגוסלביה. בשובם ממחנות העבודה הנאצים התלכדו והחליטו לעלות יחד לארץ ישראל. בחורף חש"ו הגיעו לאיטליה והצטרפו לקבוצת ההכשרה של "תורה ועבודה" באביטי ליד מילאנו, בה התגבש גרעין קבוצי, שעלה ארצה באביב חש"ו באניה הידועה "דב הוז" מהנמל לה-ספציה.

הברים מתנועת "בני עקיבא" במצרים נקלטו בשנת תש"ז להכשרה. גרעין נוער עולה שגמר את למודיו במקוה ישראל, בא בראשית תש"ח ל,,משואות יצחק" לשנת הכשרה שלישית.

"משואות יצחק" בראשית תש"ח

אוכלוסיה:

חברים                                 46

חברות                                22

מועמדים                              11

מועמדות                             11

חברי גרעין                            10        

חברות גרעין                         8

הורים                                   3

                                           ----

האוכלוסיה הבוגרת ביחד        111 

ילדים                                   12

                                          ----

יחד                                      123

מטע ויער:

הקבוצה הכשירה למעלה ממאה דונם מאדמותיה למטעים. ניבנו כאלפיים מטר טרסות. על 75 דונם, ניטעו 4000 עצי פרי:  תפוחים, שזיפים, אפרסקים וגפן.

בראשית תש"ח הכשירו 30 דונם נוספים לנטיעות.

35

על מאתיים דונם מאדמת ההרים, שהיו ברשות הקבוצה, נשתלו עצי יער. בשנת תש"ו, שתלו וזרעו 22.000 עצי אורן. ובשנת תש"ז  40.000.

גן ירק:

30. דונם אדמה הוקצו לגן ירק ולמספוא.

בעלי חיים

14 פרות.     300   מטילות.   5 פרדות.

בנינים:

חברי הקבוצה הקימו ששה בנייני אבן לדיור. בנין מרכזי לבית ההבראה, צריף לחדר אוכל. בניני שירות, מקוה טהרה, צריפים למשק ומכון חשמל. בנינים נוספים עמדו בבנייתם. הוקם מגדל מים ל-500 ממ"ע שנשאבו במשאבה מן המעין. תפוקת המעין היתה בין 14-5 ממ"ע בתשעה מחודשי השנה. ובין 215-24 ממ"ע בשלשת חודשי החורף. בסוף תש"ז. נעשן הכנות לחפירת בריכת עפר לאגירת 15.000 ממ"ע ממי הגשמים.

מפעלי מלאכה:

הנגריה, המסגריה והמאפייה, עבדו לצורכי הקבוצה. התכוננו להרחיבן כדי לקבל עבודות חוץ.

חמישה מחברי הקבוצה, ביחד עם חברי כפר עציון, הכשירו את עצמם בבתי המלאכה של האוניברסיטה, כדי להקים מפעל למכניקה עדינה. הקבוצה השתתפה עם כפר עציון במפעל השיש.

עין צורים

את קבוצת עין צורים יסדו חברי בני עקיבא מ"ביריה". באדר תש"ו, נכנס הצבא הבריטי לביריה שעל יד צפת ואסר את אנשי המחלקה הדתית שבפלמ"ח כובשי ביריה ובוניה. בני הישוב התנגדו לפעולה שרירותית זו ובהמוניהם עלו למקום והקימו מחנה זמני. לאחר זמן נשארו במחנה 15 איש חברי גרעין ה' של

 36

בני עקיבא שעמדו להצטרף לכובשי ביריה. לאחר שבועות עלה מספרם עד ל-27 חבר וחברה. שלשה חדשים גרו החברים במחנה הזמני. הם חיו בתנאים קשים עד מאוד, אך החזיקו מעמד. כשהצבא הבריטי פינה את מחנה ביריה , נכנסו החברים, השתכנו בבניניו. הם המשיכו להכשיר את אדמתם הסלעית וליערה. המקום היה להם למחנה עבודה והכשרה. השטח שהיה ברשותם הקיף רק 400 דונם והיה ברור מראש, שהמקום אינו מתאים למשק חקלאי-קיבוצי.

חברי ביריה, היו קשורים בחבריהם מגרעין ה' שהיו בהכשרה בטירת צבי כחברת נוער א"י. רבים מהם היו לשעבר תלמידי ישיבת "בני עקיבא", בני 18-19 שנה. לגרעין בביריה הצטרפו חברים מתנועת הצופים הדתיים.

לפי הצעת התנועה עלה הגרעין לגוש עציון להקים נקודה שלישית. שלשים איש נבחרו להיות בין ראשוני העולים, שאר החברים נשארו זמנית בביריה ובטירת צבי.

הקבוצה העולה, קיבלה למעלה מאלף דונם מאדמת דיר-אבו-זית, צפונית מחירבת זכריה. והובטחה להם תוספת קרקע של 700 דונם. האדמות שהועמדו לרשותם. היו מהטובות שבגוש, וכ-50% מהן היו ראויות לעיבוד. לצרכי העליה, לקמת המחנה ולסידור משק עזר, אושר תקציב של ,12 אלף לא"י.

תאריך העלייה, נשמר בסוד עד לימים האחרונים. את ביצוע ההכנות לעליה ניהלו חברי כפר עציון ומשואות יצחק, בעזרת המומחים של מחלקת ההתישבות ו"ההגנה".

בכ"ז תשרי תש"ז הגיעו אנשי הקבוצה העולה לכפר עציון, בערב נערכה מסיבה בה צויינה העליה כתגובה לגירוש אנית המעפילים "ברכה פולד" שחל באותו יום.

ערביי הכפר חירבת זכריה לא הסכימו לתת מעבר לעולים דרך אדמתם. לכן נאלצו לשלוח פלוגת סוללים, בליווי משמר נוטרים, שיצאו בחצות לילה לפנות דרך בין סלעים ושיחים לשיירה, שהיתה צריכה לצאת לפני עלות השחר.

במפקד היציאה, שהתקיים בעוד לילה, הודיעו לכל אחד את תפקידו. כל קבוצה רותקה למכונית מסוימת ולתפקיד מסוים. המפקד נסתיים ב,,תפילת הדרך". השיירה. שכללה שמונה מכוניות משא, יצאה לדרכה. בפרשת הדרכים ליד "העץ", ירדו האנשים מהמכוניות ועלו ברגל בשביל שהוכן לכך במיוחד. בטרם החלה עבודת הפריקה מן המכוניות הסתדרו כל הנוכחים למפקד. חבר ברך בקול רם : "ברוך מציב גבול אלמנה", וקהל המתישבים והעוזרים לידם מהישובים השכנים, התפזרו לעבודה. עם בוקר התפנו קבוצות קבוצות, לפי התור, לתפילת שחרית בציבור. אחר הצהרים הובא ספר תורה וארון קודש, שהוכנסו לאחד הצריפים בשירה ובמחול. הקהל אמר "ויהי בנסוע" ו"שמע ישראל" פסוק בפסוק.

לפנות ערב היתה החצר מסוקלת ברובה מאבניה. במשך היום הספיקו למתוח גדר תיל מסביב לחצר, הוקמו עמדות הבטחון וטנק המים הועלה על

37.

מגדל. שני צריפים לדירה וביתנים למקלחת, נוחיות ומטבח עמדו על תלם. הישוב נקרא על שם המעין הנובע מבין צורים בשיפולי הגבעה,

-   -   -

עברו ימי העליה הרעשניים, והתחילו ימים של בנין ומאמצים. האנשים עסקו בהשלמת המחנה ושפורו, בסידור מרזבים לגגות לאגירת מי הגשמים, בניקוי המעיין ובבניית בריכת אגירה ל-300 ממ"ע. מאמצים מרובים הוקדשו להכשרת אדמות לנטיעות וליעור. לבנות לא נמצאה תעסוקה במקום והן נאלצו לחפש עבודה בירושלים ובסביבה.

משקי הגוש באו לעזרת הקבוצה הצעירה. הנוטרים שמרו במשך שבועות עד הקמת תחנת נוטרים במקום. חבר כפר עציון שימש אחראי לבטחון הנקודה וחבר שני עשה תקופה ארוכה כמדריך בענייני משק וכלכלה.

-   -   -

בראשית שנת תש"ח סיכמה הקבוצה את השגיה במשך שנה. האוכלוסיה הגיעה ל-38 חברים ו-17 חברות. הקבוצה היתה מרכז לקליטת חברים של "בני עקיבא". היא קלטה עשרה חברים מבוגרי מחזור י"ח מעלית הנוער הדתי שהתחנך במקוה השראל. בקבוצה התנהלה פעולה תורנית תרבותית ערה, בעזרת חברי המשקים ומורים מירושלים. חברים אחדים למדו בישיבות, שבעה מחברי הקבוצה יצאו להדרכה בתנועת "בני עקיבא". הקבוצה שלחה חברים להשתלמות במשקי הסביבה ובמקומות אחרים בארץ.

במשך שנה אחת סיקלו ושפרו את המחנה. הקימו בנין-בטון לתחנת נוטרים, 3 צריפי דירה, צריף לחדר אוכל ובית תפילה, סככות ובניני משק ושירות. עם השלמת הבריכה ולאחר שהוקמה משאבה לטנק שעל בית הבטחון, מצאה פתרונה גם בעית הספקת המים לתצרוכת הבית. הקבוצה הגישה למוסדות תכנית לחפירת בריכת אגירה ל-1000 ממ"ע. התחילו לתכנן את תכנית המחנה הסופי ונערכו המדידות הדרושות.

הונח יסוד למשק עזר. נרכשו ארבע בהמות עבודה, ושתי פרות והקימו לול בן 200 עוף. נעשו הכנות לסידור גן ירק. לשנת תש"ח הוגשה למוסדות הצעה לתקציב התישבותי של 32.000  לא"י לבנין המחנה, נטיעות והרחבת המשק. מאמצים רבים הושקעו בהכשרת הקרקע ובנטיעות. הוכשרו 150 דונם אדמה לנטיעת עצי פרי. הטראקטור הגדול שעבד בראשית תש"ח בשטחי הגוש, עזר גם לסוקלים. החברים הספיקו לשתול 20.000 שתילי יער. לשנת תש"ח הוכנה תכנית יעור בהיקף של 30.000 עץ.

הקבוצה עמדה להצטרף לשני המפעלים הגושיים מיכאניקה עדינה ומחצבת השיש. מלבד זאת, התכוננו החברים לפתוח בית דפוס.

38

רבדים

לאחר מאמצים מרובים עלה בידי הקק"ל לרכוש את האדמות שקנה יהודי אמריקאי בסביבת נחלין. באי כוחה, השתדלו להגיע לידי הסכם עם ערביי נחלין שהיו להם תביעות על האדמות האלה. נכבדי הכפר נטו להסכים לחלוקת השטח תמורת פיצויים ניכרים, אך מסיתי הועד הערבי העליון מנעו את הדבר. עליית ישובים עבריים לסביבה, המריצו לסיים את המו"מ שנמשך מספר שנים. כדי להחזיק באדמות, הוקם שם צריף, בו ישבו אנשי "ההגנה" מירושלים שבאו להתאמן.

לאחר שהגוש התחזק ובשכנות לאדמות נחלין התישבה קבוצת "עין צורים", עובדה התכנית לעליה. כעולים למקום זה, נקבעו חברי קבוצת "מסלע" של "השומר הצעיר", ברובם צעירים ילידי הארץ. הם התלכדו מכמה קבוצות מחניכי הקן התל-אביבי, מהקומונה של גדוד נחשונים, אחרים באו מגדוד תל-עמל שבקן השוה"צ בקרית חיים, ומגרעין "צבר". את הכשרתם החקלאית קיבלו בחברת נוער ארצי-ישראלית בבית זרע. אחר זמן הצטרפו לשורות הפלמ"ח כ"הכשרה מגויסת" וקבלו הכנה צבאית מעולה.

כשהוצע להם לעלות לנחלין התלבטו הרבה בהצעה. קשה היה להם להחליט לצאת להתישבות הררית הקשורה בקשיים מרובים. לאחר שאת הכשרתם החקלאית קבלו במשק-פלחה, מבורך במים. גם קשיי הבטחון לא נעלמו מהם. הם סברו שרצוי היה לקיבוץ לחיות תקופה מסוימת במחנה עבודה במושבה ורק לאחר שיתלכדו יעלו להתישבות. אך צו התנועה גבר. גם המשימה החלוצית והנהייה לחבל ארץ בלתי נודע, משכו את לבם.

למחרת היום בו גרשו את אנית המעפילים "לנגב" - עלו על אדמתם. ההכנות נעשו במשקי הגוש. כבסיס היציאה נקבע מחנה "עין צורים". בעליה השתתפו אנשי הגוש והסביבה, וחברי תנועת "השומר הצעיר".

עם בוקר הוקם המחנה. אנשי הכפר נחלין, ראו בזאת התגרות בזכותם ונחפזו למקום ההתישבות. עלולה היתה לפרוץ תגרה. אנשי הקק"ל הרגיעום ונכנסו במו"מ עם המוכתרים. הוסכם שהקק"ל תיתן סכום של ששת אלפים לירה פצויים, שיוקדשו להקמת בית ספר בכפר.

-   -   -

במגילת העליה נאמר :

"הקשיבי נחלין! הקשיבי לקול בניך! הן באנו עדיך היום, למצוא בך

39

מולדת ובית. עת מחופנו עוד אמש גורשו אחים נרדפים, אד תמול על שערייך התדפקו מאות ידים, מאות עינים נשאו אליך ומאות לבבות נשברו בחופיך. מנגד תראה את הארץ, זה צו השלטון המתנכר, מנגד תראה ואליה לא תבוא !"

"לא יוכלו לנו גירושים וגזירות חנק ! עם רדוף על צואר ימצא את דרכו על אף נחשולים העומדים לבלעו. עם זקוק למולדת. שממת הארץ, רק ידינו תפרינה אותך - זה הכוח האדיר שעמד לנו במפעלנו. נחלין קבלינו לחיקך כאם כי אליך שבנו, בניך, למצוא בך מולדת ומשכן..."

הישוב שהוקם נקרא "רבדים" על שם רבדי הסלעים הנשקפים מכל צד. במשך עשרה החדשים שישבו בנקודתם, הספיקו החברים להניח יסוד למשק קיבוצי. הקימו מחנה נאה ובו צריפי דירה ובית בטחון. בתמיכה כספית של הוריהם, נרכש מנוע להספקת השמל. מן המעין המשותף עם עין-צורים הם קיבלו מים. התחילו לתכנן את תכנית המחנה הסופי. הקימו מפעל לעיבוד פרוות שהיו לו סכויים טובים. פתחו משק עזר להספקה עצמית: לול בן 200 עופות. שתי פרות ובהמות עבודה אחדות. החברים עבדו בהכשרת קרקע ובהכנת השטחים לנטיעת עצי פרי. לשנת תש"ח הוכנה תכנית רחבה ליעור הרי סביבתם.

ברא'שית מלחמת השיחרור הגיעו אליהם חברים נוספים. גם בתקופת המצור נוספו אנשים ל"רבדים", גרעין של נוער עולה מבולגריה.

הקיבוץ מנה כ-80 חברים. שליש מזה חברות. עוד כ-20 איש הקשורים לקיבוץ היו מחוץ למקום, בעבודת התנועה ובהשתלמויות,

-   -   -

זה היה מצבו של גוש עציון על ארבעת ישוביו בפרוץ מלחמת השיחרור. 450 נפשות חיו בגוש. אזור הגוש השתרע על שטח של קרוב לעשרים אלף דונם אדמה, מחציתה בבעלות יהודית. על הפרק עמדה הקמת נקודה חמישית, בשלוחות הגבעה הצהובה, סמוך לחירבת זכריה. התנהל משא ומתן לרכישת החירבה ואדמותיה. נעשו גם הכנות, להעלות ישוב בשטח אדמת הקק"ל ליד הכפר צוריף. התחילו לעבד תכנית לסידור דרך ממשואות לצוריף, בדבר יסוד שיכון לפועלי ירושלים ליד הכביש הראשי. נבחנה האפשרות לחכור את המנזר הרוסי. מלחמת השיחרור וכל אשר בא לגוש בעקבותיה, הרסו את הקיים וביטלו את כל התכניות.

-   -   -

נסתרים דרכי ההיסטוריה. אזור הרי חברון, החשוב בתולדות האומה ואשר ערכו להגנת הבירה הוא מעל לכל ספק, נגזר עליו להיות בידי זרים. כך אירע, בהכשל מלחמת החרות, אחר חורבן בית שני, וכך חזר ונשנה הדבר בימינו. נאלצנו לעזבו ולא עצרנו כוח לכבשו מחדש.

ד.ק.

40

(תמונות – שני עמודים).