חזרה לדף קודם       חזרה לדף קודם  לחיפוש, התחילו להקיש את המילים כאן והמתינו לתוצאות  
ארכיון, וידאו, תמונות
 כל המאמרים

הסיפור שלא סופר

באחד הימים בשנת 2003 קיבלתי במשרדי, באוניברסיטה העברית בירושלים, שיחת טלפון מפתיעה. הדוברת הייתה יונה ברמן, עורכת עמודים – כתב העת של תנועת הקיבוץ הדתי. בדיבור בטוח ובקול נעים הציגה עצמה כאחת מ'ילדי כפר עציון', אשר באחרונה יצאו לטיול שורשים בפולין, שמטרתו העיקרית הייתה ביקור בעיירות ובמקומות ההכשרה שמהם הגיעו הוריהם ארצה. במהלך טיול זה נפתחו הלבבות, ובשעות הארוכות שבילו יחדיו בנסיעות ובטיסות, הגיעו לידי מסקנה כי 'סיפורם עדיין לא סופר', ו'אולי הגיע הזמן שנוכל להתחיל בעזרתך מסע אחר, מסע של כתיבה, שיוליך אותנו הלאה עוד ועוד'. על סמך השיחה הבינותי, כי אמהותיהם כבר זקנו ורוב אבותיהם נפלו במערכה על כפר
עציון במלחמת השחרור. יונה שייכת לבני 'הדור השני', המופקדים עתה על הסיפור, וחשים כי הגיע הזמן למסור אותו הלאה למשמרת ולפרסמו ברבים. כך הגיעה אליי, אמרה, מאחר שנעשיתי במשך הזמן 'בנק הסיפורים' של קהילות שונות, של בני קיבוץ זה או אחר, של שבויים, של לוחמים שחזרו הביתה מהמערכה ועוד.[1]

פרטי השיחה אינם זכורים לי בדיוק, מאחר שמעולם לא נרשמה. כך או כך, במפגש הטלפוני הראשוני הזה הוברר לי, כי יונה שמעה עליי ועל ספריי, ואני שמעתי על כפר עציון. היא שאלה לכתובתי כדי לשלוח לי מאמר שכתבה על המסע בפולין, במטרה להמשיך בקשר לאחר מכן. המגע שנוצר בינינו ברגע זה זרע תהליך שתנובתו היא ספר זה.

שתי שאלות עלו בדעתי מיד עם תום השיחה עם יונה.

- מהו הסיפור ש'עדיין לא סופר'? הרי על כפר עציון, חורבנו והקמתו מחדש 'יודעים כולם', כך חשבתי אז לתומי.

- מה אני מחפשת בקהל 'מתנחלים' או בני מתנחלים, היושבים ב'שטחים הכבושים' ומהווים 'מכשול לשלום' שהוא כה יקר ללבי?

התשובה על השאלה הראשונה התבהרה לי בהדרגה במשך השנה, במהלך פגישות ההיכרות שהתקיימו בביתי והראיונות האישיים המסודרים עם בני הדור השני, שבהם החילותי בסתיו תשס"ד. הסיפור ש'עדיין לא סופר' מבוסס על שיחותיי אלה, ויבוא לידי ביטוי בספר הזה בשלמותו. אסתפק כאן באמירה, כי גם אם מעמדו של כפר עציון בפרט, ושל
גוש עציון בכלל, במערכה על קום המדינה בתש"ח, ועלייתו המחודשת להתיישבות במקום מיד לאחר מלחמת ששת הימים, מסופרים וידועים – ובמרוצת עבודתי התברר לי כי לא כן הוא – הסיפור שעדיין לא סופר, ואליו כיוונה יונה בדבריה, הוא סיפורו של הדור השני. דור זה נושא מרצון או שלא מרצון את הזיכרון, הזהות, הצוואה והמורשת הקיבוציים של כפר עציון.

כאן המקום לציין כי הביטוי 'דור שני', שהוא טעון משמעויות בחברה הישראלית בהתייחסו לשואה, לא הופיע בשיח המספרים שראיינתי. אימצתי את הביטוי להקשר זה בראש ובראשונה מתוך נוחות, ובהמשך אף מחמת האסוציאציות המעניינות שלהן הוא מרמז. המספרים, שעליהם נסב ספר זה, אינם קוראים לעצמם ולו פעם אחת 'בני הדור השני'. אף שגילם היום נע בערך בין 55 ל־65 (כולם נולדו בשנים 1948-1939), הם נקראים בלשונם עדיין 'הילדים' או 'ילדי כפר עציון' – כאילו עמד הזמן מלכת, כפר עציון לא נפל ואבותיהם עדיין בחיים.

עניינו של ספר זה הוא, אם כן, בסיפורי החיים של בני הדור השני של כפר עציון. מי הם ומה מעשיהם? מה מקומה של ההיסטוריה המשותפת שלהם – כ'ילדי כפר עציון' –בזהותם ובאורח חייהם בהווה? איך ובאיזו מידה הושפעו נתיבות התפתחותם מראשיתם המשותפת כ'ילדי כפר עציון'? כיצד הם חיים עם המורשת ההורית, שהיא חלק מהביוגרפיה שלהם, עם ההיסטוריה של המקום שבו נולדו, ומהם הרגשות והערכים שהם נושאים עקב זהותם המיוחדת? מה מעמדה של הקהילה שאליה הם עדיין משתייכים – קהילה מציאותית או מדומה – בעיצוב זהותם ומהלך חייהם, וכיצד מתרחש תהליך זה? ובמילים פשוטות, איך רואים בני הדור השני את עצמם כיום, מהם זיכרונותיהם וכיצד אלו נשתמרו והתפתחו? יתרה מזו, בהיות רובם יתומות ויתומים, שאבותיהם נפלו בילדותם המוקדמת במלחמת השחרור, כיצד התמודדו עם היתמות? האם נוכל ללמוד מסיפוריהם על יתמות מאב, יתמות מלחמה, אלמנות, בניית תא משפחתי חדש, ובכלל על חיי משפחות שכולות – נושא, שלצערנו עדיין נמצא בטבורה של החוויה הישראלית?

קשר רגשי וערכי למולדת, השרשת שורשים בבית, באדמה, ביישוב מסוים, הם כידוע סוגיות מרכזיות בשיח החברה הישראלית לענפיה השונים. כיצד מעוצבת חוויית העקירה מכפר עציון בתש"ח, שחוו רבים מבני הדור השני, ושסופרה לאחרים, בסיפורי החיים שלהם כמבוגרים? מה יחסם למקום שבו נולדו או שבו גדלו בילדותם המוקדמת? מהי הזיקה שלהם לנוף ולאוכלוסייה, בכלל זה לאוכלוסייה הערבית בסביבה? האם ניסו לשוב לביתם ההיסטורי כאשר התאפשר הדבר בתשכ"ז? ובהקשר זה, מהן דעותיהם הפוליטיות בשיח המפלג את החברה הישראלית באשר ל'שטחים הכבושים' ולעתידם?

לבסוף, מלבד כל השאלות שניסחתי לעיל, ושריתקו אותי כשהן לעצמן, הרי כבר בימים הראשונים שבהם הרהרתי בנושא, עלתה לנגד עיניי האנלוגיה בין סיפור הבנייה, החורבן והשיבה מחדש של כפר עציון לאדמתו לבין תמצית הסיפור הציוני; סיפור הגולה מארץ ישראל והתקומה המחודשת של העם בארצו. אלא שבסיפור הציוני מדובר באלפי שנות היסטוריה ואילו בסיפורו של כפר עציון מדובר בכשישה עשורים, כלומר אלפיים שנות גלות לעומת 19, בין 1948 ל־1967. נראה אפוא כי סיפור כפר עציון יכול להוות אספקלריה זמינה ומיוחדת לליבון משמעותו של המיתוס העיקרי שעל פיו כוננה ההיסטוריה של העם היהודי, ומקומו בחיי היחידים המשתייכים לציבור זה.

שאלות אלה, שלא כולן היו נהירות לי לגמרי בראשית הדרך, נראו לי מרתקות ומאתגרות. כך גמלה בקרבי ההחלטה להיענות בחיוב להזמנה ולקבל עליי להיכנס לשדה מחקר זה.

בפגישות היכרות מקדימות, שהתקיימו בביתי שבירושלים, עם כמה מהנפשות הפועלות, בני הדור השני, נידונו היבטים שונים של השאלות שהוזכרו לעיל, כפי שבאו לידי ביטוי בחייהם האישיים. מצד אחד, החברים שהגיעו אליי הביעו את רצונם לספר, ולגייס את רצונם הטוב של יתר 'ילדי כפר עציון' לבוא ולהיפגש עמי, במטרה לכתוב ספר על סיפורי החיים שלהם. מצד אחר, הם הביעו חששות מוצדקים: האם נכונה דרך זו שהם רוצים לצאת אליה? אולי אין טעם 'לפתוח פצעים' ומוטב להניח לעבר במקומו? על מה יספרו מי שאינם זוכרים דבר והאם זכותנו להטריד את מנוחתם? מה יהיה אופיו של הספר שאכתוב? מה יקרה אם לא יאהבו אותו? כיצד ישקף את כולם בצורה הוגנת? מהם הסיכויים שאחדים מהם לא יהיו שבעי רצון מדמותם כפי שתופיע בספר? האם אין חשש כי ייפגעו הוריהם (שעדיין בחיים) או בני משפחה אחרים, ממה שיסופר עליהם ולא ברשותם? איך ניתן לצמצם את כל החרדות הללו ובכל זאת לצאת לדרך?

התייחסתי לחששות אלו כמיטב יכולתי בשיחותינו ובמכתבי הבהרה שנשלחו. מתוך ניסיוני בכתיבה מעין זו יכולתי לומר בכנות, כי שאלותיהם מוצדקות ואין להן פתרון מלא, בוודאי לא בראשית הדרך. כל שיכולתי להבטיח הוא כי הראיונות ינוהלו ברגישות, כי למספרים שמורה תמיד זכות השתיקה, כי ברור לי שהתהליך יהיה משמעותי עבור המספרים שאראיין וכי בשיחות ובכתיבה אשתדל מאוד שלא לפגוע בדוברים או בבני המשפחות שיוזכרו בסיפוריהם. קטעים מן המכתב שבאמצעותו פניתי אל כל בני הדור השני מסכמים בצורה תמציתית את ההצעה שהתגבשה:

 

22.07.2003

 

שלום רב,

 

כפי שאולי ידוע לך, אני עוסקת כבר שנים רבות במחקר ובכתיבה על החברה הישראלית על צדדיה השונים. כתבתי ספרים ומאמרים הקשורים למצב המלחמה והשירות הצבאי בארץ והשפעותיהם, הפרט והקהילה בקיבוץ, ועוד. ספריי יצאו לאור בארץ ובחו"ל, והם ידועים למדי.

הבוקר אני כותבת אליך לאחר שנפגשתי אמש בביתי עם אחדים מהקבוצה של 'ילדי כפר עציון', ובעקבות רעיון שהעלו בשנה האחרונה יונה ברמן ויוחנן בן-יעקב, לערוך 'מסע זיכרון וכתיבה' בעזרתי. ברור לי כי הסיפור של קבוצתכם הוא מיוחד וחשוב, בזכות הקטע ההיסטורי שעברתם יחד ומה שמשתמע ממנו בחיי כל אחת ואחד מכם. יתר על כן, סיפורי חיים כאלה יכולים ללמד הרבה על מהלכי הזיכרון האישי והקולקטיבי ועל הדינמיקה של אובדן ועקירה, גלות ושיבה, שהיא למעשה מעין תמצית לפרקים חשובים בהיסטוריה היהודית והכללית. אולם ברור לי כי כל אחד ואחת מכם עבר ועובר את החוויה בדרכו המיוחדת, בהתאם לנסיבות החיים השונות של כל אדם. לכל אחד סיפור משלו, וכל הסיפורים חשובים ונכונים באותה מידה. אותי לא מעניינת ההיסטוריה ה'אמיתית' כפי שהייתה, אלא ההיסטוריה המסופרת, הצורה שבה בני אדם רגילים שוזרים את החוויות ההיסטוריות בחייהם, ובונים מהן משמעות לעבר, להווה ולעתיד שלהם. 

הרעיון המתגבש הוא לארגן פגישות אישיות עם כל אלה שמשתייכים לקבוצה שלכם, כדי לספר לי ולהקליט את 'סיפור החיים' שלכם, כל אחד ואחת כפי שזוכרים אותו, ועד כמה שיהיו מוכנים לשתף אותי בזה. אני מניחה כי שאלותיי והקשבתי יהוו מסגרת מועילה ונכונה להעלאת הזיכרונות הללו [...]

במידה ותיתן/תתני את הסכמתך, פירושו של דבר הוא כי במהלך השנה הבאה אצור עמך קשר טלפוני לתיאום פגישה, שתתקיים לרוב בירושלים, במשרדי באוניברסיטה העברית, אולם לפי הצורך אוכל לקיים חלק מהשיחות לעתים בביתך. אני מעריכה כי לשיחה יידרשו 3-1 פגישות של כשעה וחצי, לפי הצורך [...]

 

בברכה ובתודה

עמיה

מכתב זה נשלח אל כשישים איש ואישה מ'ילדי כפר עציון', לפי הרשימה שקיבלתי מיונה ברמן. קיוויתי לקבל הסכמה מחמישים אחוזים מהם, אולם לשמחתי זכיתי בהסכמה של כתשעים אחוזים ממי שפניתי אליהם. אם כן, יצאנו לדרך. מהו הסיפור שעדיין לא סופר למדתי במהלך הראיונות שקיימתי עם 51 נשים וגברים בני הדור השני, ואת הדברים
אביא על פי הסדר בפרקי ספר זה.

אל השאלה השנייה שהוזכרה לעיל – מה לי ולכל זה, נפנה עתה.

_______________

[1]  ראו, למשל, ליבליך עמיה חיילי בדיל על חוף ירושלים (1979); קיבוץ מקום (1983); אביב שנות (1987); חוץ מציפורים (1989); גלגולו של מקום (2000) – כולם בהוצאת שוקן. 

הדף הקודם | דף 1 מתוך 5 | הדף הבא

    
צרו קשר
  כניסה לחברים
AtarimTR LTD