"ולבסוף – חברון... נדמה, כל תושבי העיר נזעקו לרחובה הראשי של עיר קטנה זו. ושוב – המונים, צעקות, יריקות, יריות. זקנים באקדחים מימי מתושלח. נשים צעירות, שזעם-רצח בעיניהן. נערים העושים בידיהם תנועות רבות משמעות, וגברים וכלי זינם עליהם. הכל מריעים, הכל יורקים, מקללים, רוגמים באבנים, ודומה כאילו אין סוף לדרך הזאת, כבחלום אימים מימות הילדות כשהנך נמלט על נפשך מאימת סכנה לא נודעת ולפתע אין רגליך מצייתות לך.. ורגליך נעוצות באדמה".
ולפתע – סיבוב חד של המכונית, עוד כמה עשרות מטרים ואנו בחצרה של תחנת המשטרה בחברון".
"הסתדרנו בשורות, ושנים-שנים קרבנו לפתח, שם נעשה החיפוש בכלינו. המחפשים היו מתנדבים מתושבי חברון... אנו פותחים את החבילות, הם מחטטים בחפצים, מחרימים כל נייר כתוב, אולרים , סכינים וכ"ו. אצל בחור אחד מצאו כדור רובה שהוא עצמו לא ידע על קיומו... הכיסים מורקים, והארנק עם תעודות הזהות, מכתבי הבית... השעון ושטר בן עשר לא"י שהוסתרו במקום בטוח, לא נמצאו" (אוריאל).
"נכנסו לתוך חצר המשטרה. פקדו עלינו לרדת, והכניסו אותנו לתוך אולם הכניסה. היו שם מדרגות רחבות, ופקדו על כולם "עוקוד" - לשבת, וצעקו לנו "אינתי אסיר" - אתה אסיר. המילה "שבי" כנראה לא קיימת אצלם". (רטנר)
"צעקות ההמון ובלהות הדרך מאחורנו, ואנו יושבים על הרצפה הקרה של תחנת המשטרה, ומעלינו מהדהד קולו של הקפיטן חיכמת בק, הערב בשם מלכו לשלומנו ובטחוננו , ומבטיחנו לנהוג עמנו כעם חייליו, כיון שמכאן ואילך "בנים אנו למלך עבדאללה". (הורוביץ)
"יוסף ואני, שנינו מזוקנים, עמדנו והחזקנו בידינו את ספרי התורה של עין-צורים. אמרתי בשקט: "יוסף, תישאר לעמוד". לא רציתי לחלל את ספרי התורה בישיבה על הארץ. רק שנינו נשארנו עומדים, מסרבים לשבת. הערבים לא ידעו מה לעשות אתנו והזעיקו את מפקד משטרת חברון, קצין בדרגת קפטן. הוא ניגש אלינו ושאל "מה זה" ורצה להרים את הכותונת של ספר התורה. אמרתי בערבית "חרם, הדה כתב דין", כלומר: זה אסור, זה כתב דת. הוא הוריד את ידו וסימן לנו ללכת אחריו, הכניס אותנו למשרדו, ושם, על שולחן גדול הנחתי בזהירות את ספר התורה המפואר שלנו. הורדתי את הכותונת, פתחתי את האבנט, גללתי את ספר התורה והראיתי לו שני טורים כתובים. הוא אמר בערבית "בסדר". כנראה הרשים אותו הדבר מאוד. הוא חיכה עד שקשרתי את הספר, הלבשתי את הכותונת, וכשסיימתי, יצא מהחדר ואנחנו אחריו. על אחד החיילים פקד להביא מיד שני כיסאות עבורנו, נושאי ספרי התורה. שמרנו על כבוד התורה, היינו היחידים שישבו על כסאות עם ספרי התורה בידנו. נצחנו את שובנו נצחון ראשון בשמירה על כבוד התורה...
... אחר-כך חילקו אותנו לחדרים. הכניסו אותנו בצפיפות רבה, לפי גודל החדר. אמרתי ליוסף: "אנחנו ממשיכים לעמוד עם ספרי התורה בידים". נתנו לכל אחד מאתנו שמיכה. השומרים סגרו את הסורגים וראו שכולם התיישבו על השמיכות, ורק שנים עומדים וספרי התורה בידינו. כעבור זמן מה הגיע אחד החיילים, פתח את הסורגים והכניס לחדר שני כסאות. העמדנו אותם בפינת החדר והנחנו עליהם את ספרי התורה בכבוד. גם אנחנו יכולנו סוף סוף לשבת על הארץ ולנוח.
זה היה ליל שבת. היה עצוב. בארץ ישראל הכריזו על הקמת מדינת ישראל, ואנחנו כאן, במשטרת חברון, כל-כך קרובים וכל-כך רחוקים, איננו יודעים על כך מאומה. מכונסים בתוך עצמנו בחדרים, אנשים דתיים ושאינם דתיים, אין תפילת שבת בציבור, אין קידוש, אין זמירות, אין לחם. מחכים.
פתאום פתחו את דלת הסורג. נכנסו חיילים וחלקו לנו חתיכות של פיתות, כמה זיתים ותמרים. גם את המעט הזה שקיבלתי לא הצלחתי לאכול ולבלוע. כל האירועים שקרו לי באותו יום כל-כך העסיקו אותי שלא חשבתי כלל על אוכל..." (רטנר)