האוכלוסיית השבויים במחנה כללה אנשים שכלל לא היו לוחמים. הסיבה היחידה לשביים הייתה שחיו בעיר העתיקה בירושלים. בעת כיבוש הרובע היהודי בירושלים על ידי חיילי הלגיון הערבי, לאחר חודשי לחימה ארוכים, היה בו מספר לוחמים קטן ביותר. לאחר כיבוש המקום הועברו הנשים, הילדים והזקנים לעיר החדשה. לחיילי הלגיון נשארו מעט לוחמים לשבות. הם היו צריך להראות לצבור הערבי שהם לחמו נגד כוח יהודי גדול וחזק, והיו צריכים להראות ששבו מספר רב של שבויים, כי אחרת איך יסבירו שלא הצליחו להכניע קודם את מעט הלוחמים שהגנו על הרובע היהודי? כדי להגדיל את מספר השבויים, לקחו לשבי גם זקנים וחולים וגם שני ילדים בני 12 ו- 13. בין השבויים היו גם בעלי זקנים חרדים עם קפוטות, זקני העדה של הקראים, וגם חדש, המשוגע של העיר העתיקה

לאחר חצי שנה בשבי, גם הערבים הבינו שאין טעם להמשיך ולהחזיק באנשים האלה. הגיעה וועדה של אנשי הצלב האדום, וביחד עם רופאים מהלגיון הערבי הרכיבו רשימה של זכאים לשחרור. קבוצה של 23 זקנים, חולים וילדים שוחררה בכ"ח בחשוון, ה- 30.11.48. ביום זה נחתם הסכם הפסקת האש בין צבא הגנה לישראל לבין הלגיון הערבי. ייתכן ושחרור הקבוצה הזו נעשה כמחווה של רצון טוב מצד הלגיון.

כולנו קיווינו שעם שחרורם יתחיל תהליך השחרור של כולנו, אולם המחווה הזאת הייתה רק לזקני העיר העתיקה. הפצועים שלנו נשארו בבית החולים ולא שוחררו. המפליא היה, שהיו אתנו שתי נשים, מאשה קירשנבוים ומלכה שליט, שהיו אחיות מגן-דוד-אדום, והלכו לשבי עם פצועי העיר העתיקה. למרות בקשות הזקנים שגם הן תשוחררנה, הבקשות נתקלו בסירוב לא מובן. לא ברור מדוע הערבים התעקשו להשאיר בשבי את שתיהן, ולא שחררו אותן עם שאר השבויות או עם הזקנים והחולים. יתכן והסיבה לכך היא הטינה העמוקה שהם רחשו לאנשי העיר העתיקה, ובגללה סבלו שתי נשים אלו. הן היו כלואות מחוץ למחנה, בצריף ליד צריף מגורי הקצין, ושוחררו לבסוף ביום ד' בטבת תש"ט,  ה- 5.1.49.