טז
ההתיישבות בכיבוש הארץ
"הבונים בחומה (הנשאים בסבל עמשים באחת ידו עשה במלאכה וחסת מחזקת השלה".
נחמיה' ד, יא
א
מושג "כיבוש הארץ" לנחלה ולקניין לעם ישראל היה זהה בתכלית עם "ישוב הארץ", מאז ייסוד פתח-תקוה ועד ימינו אלה. ואמנם, במשך שבעים שנה - מאז ייסוד אם המושבות ועד הקמת המדינה בתש"ח
- חפפו, למעשה, תחומי ההתיישבות היהודית, וההתיישבות החלוצית את תחומי ההאחזות והשליטה העברית בארץ ישראל. ככל שהצליחה ההתיישבות להרחיב גבולות, להעמיק חדור אל אזורי הארץ הפנימיים, לקרב אל גבולותיה המדיניים, כן התרחב בסיס קיומו הכלכלי והחברתי וגדל כוח התגוננותו של העם. החוזר לציון. במלים אחרות, ככל שהצליחה התיישבותנו החקלאית, ובעקבותיה גם העירונית והתעשייתית, להכות שורש באזורים נרחבים יותר של הארץ, כן התרחב בסים קיומנו הלאומי בחתירתנו לקראת התעצמותנו המדינית המחודשת.
היה זה כ י ב ו ש במלוא מובנו של המושג, בין אם נתקלו עלייתה של נקודת ישוב זו או אחרת, או גל התיישבותי זה או אחר, בהתנגדותם הפיזית והמדינית של המנדטור הבריטי וההנהגה הלאומנית הערבית, ובין אם לאו. שכן, משמעותו של התהליך ההתיישבותי אחד היה: העברת נקודות חיוניות ואזורים שלמים של הארץ, מבעלות זרה לבעלותו של העם היהודי.
מעשה כיבוש זה לא רק שיצר בסיס להתפתחותה של כלכלה לאומית, לקליטת עליה המונית לשידוד מערכות חברתי ולמאבק מדיני - אלא אף היווה אצלנו, למעשה, מקור ראשי לכוח צבאי עצמאי ועקב כך התווה את מערך הגנתנו על הנפש והרכוש של היחיד ושל האומה.
יז
ב
בקביעת איזורי הרכישה ומקומות ההתישבות נודע ערך לשיקולים האסטרטגיים לא פחות מאשר לטיב הקרקע ולאפשרויות הפיתוח. אשר לשיקולים הצבאיים - הללו היו בראשית ימי ההתנחלות, מקומיים בעיקר, כלומר שתשומת הלב הופנתה ביחוד לאפשרויות ההגנה על כל נקודת ישוב ושדותיה. אולם תולדות התאחזותנו מלמדות אותנו שאפילו בתקופת האדמיניסטרציה הכושלת של פקידות הברון שאף "הנדיב הידוע", לא רק לחדור לאזורים חיוניים אלא אף להקים שרשרת ישובים ולקשרם ע"י רכישת קרקעות באופן שתיווצר ביניהם רציפות טריטוריאלית. על אחת כמה וכמה שררה מחשבה זו בהתיישבות על קרקע הלאום, על אדמת הקהק"ל בתמיכתה הכספית של קרן-היסוד והתנועה הציונית. עם התארגנות ה"הגנה" ככוח כלארצי, בראשותה של מפקדה ארצית ומטה כללי נטל הארגון על עצמו את האחריות לתכנון הצבאי ולהגנת ההתיישבות. מחלקת מטה מיוחדת, עסקה במיקום הנקודה, בהתאם לצרכי הגנתה היא. ובהתאם לתפקידה בתכניות ההגנה הגושיות והכל-ארציות. מפקדת ה"הגנה" היא שאישרה את תכנית הקמת הנקודה, באופן שתוכל זו לעמוד על נפשה בפני התקפות. היא שציידה את הישובים בנשק, אימנה את המתישבים - גברים, נשים ונוער - הכשירה מפקדים מבין חבריהם ; ביצרה את הישובים וכוננה אותם לשמש ישובים אזרחיים ומצודות צבאיות בעת ובעונה אחת.
כל ערי הארץ, שהיו מעורבות, או לפחות גובלות עם ישובים ערבים, כל הקיבוצים, המושבים, המושבות, והשכונות, - שימשו בסיסים ומבצרים להגנה עצמית ולהגנת הישוב העברי ככלל. לפיכך היתה קיימת הדדיות הגנתית בין העיר ובין הכפר: סיוע טקטי, מצד הכפר, כנגד עתודות כוח אדם, מצד העיר. חזיון זה ליוה את הישוב מראשית התנחלותו ואירגון כוחות המגן, הגיע עם הזמן לממדים גדולים וזכה להיות מסועף ביותר ככל שהתחזק הישוב.
הפיכת ישובינו ל"קפודי הגנה", ומתיישבינו - ללוחמים, לא יוזמה לשמה, מתוך מניעים מיליטריסטיים אלא, הללו התפתחו כתשובה למציאות הארץ-ישראלית שהצטיינה בחוסר בטחון בכל התקופות ואשר נקודות שיאו התגלעו במאורעות. התפתחותן של תכניות הבנייה, שיטות הביצורים ודרכי ה,שמירה, אם גם לא תמיד עמדו על הגובה מבחינת הנולד, הרי מכל מקום הוכיחו התפתחות הולמת את הנסיבות המדיניות והבטחוניות המשתנות.
בשלבים הראשונים, תחת המשטר העותומני, אנו פוגשים את החוות או החאנים המסוגרים חומות-אבן, בהם נמצאו מגורי החקלאים, בעלי החיים וכלי העבודו. בין אם נבנו הללו בכוונה תחילה ובין אם נרכשו מידי בעלי אחוזות ערבים - הלמו מבנים אלה בהחלט חברה קולקטיבית או קבוצת
יח
אכרים קטנה שחיו חיי שיתוף זמניים, עד שיבנו להם בתים נפרדים. גם המושבות הראשונות, בגליל, בשומרון וביהודה, היו מוקפות חומות-אבן אשר חרכי-יריה בהן. חומות אלו נוצרו ע"י חיבורם של הקירות החצוניים של חצרות האיכרים הפרטיות. צורת התבצרות זו איפשרה לעמוד מול אש רוביהם של תוקפים ערבים - כפרשים כרגלים - שהיו משוללים נשק אוטומאטי ונשק כבד וכן חמרי-נפץ לקירקור חומות האבן.
עם שהחלה רווחת התיישבות הפועלים בקבוצות, קיבוצים ומושבים, תפשו גדר-התיל ועמדת הבטון את מקום חומות-האבן אשר שיוו מראה מלבני למושבות הותיקות. שינוי זה בא עקב הצורך בהרחבת הישובים הותיקים ופיתוחם של החדשים. ההתבצרות החדשה היתה מסוגלת לעמוד גם נגד האש האוטומאטית, רימוני-היד וחמרי הנפץ שהופיעו זה לראשונה לאחר מלחמת העולם.
צורת ההתיישבות הנודעת של "חומה ומגדל", שראשיתה במאורעות תרצ"ו-תרצ"ח ולאחריהם במאבק, ערב פרוץ מלחמת העולם השניה ולאחריה - היתה אף היא תולדת המציאות המיוחדת של הימים ההם. נקודות ישוב אלו שובצו בלבם של שטחים ערבים בעצם תקופת המאורעות. לפיכך היו עלולות להיתקף, החל מן הלילה הראשון לעלייתן על הקרקע. בניית הנקודה לפי שיטת "חומה ומגדל" כללה: הקמת צריפים מוקפים חומת עץ כפולה העשויה תבניות מוכנות-מראש, שאותן היו ממלאים חצץ. במרכז החצר הוקם מגדל עץ גבוה ובראשו עמדה מבוצרת, ועליה זרקור מאיר למרחוק. סביב הנקודה נמתחה גדר-תיל חזקה, המבצר והגדר היו מוקמים במשך יום אחד. בחסותו ולצדיו של תא-הגנה זה, הוקמה, במשך הזמן נקודת-ישוב מתוכננת, הערוכה להגנת-הקפית יעילה. שיטה זו הלמה גם את הנתונים המדיניים בתקופת "הספר הלבן" מ-1939 ואילך, כשהתנועה הציונית העמידה מזמן לזמן את השלטון המנדטורי בפני עובדות קיימות, בהקימה ביום אחד ישובים עבריים באזורים שנאסרו עלינו בהתיישבות. אט אט, בהדרגה ובשיטה, לאור הניסיון ותוך הפקת לקח מן השגיאות, נשתכללה דרך ההתיישבות בחדירתה לפנים הארץ עד חשלה את שיטת ביצורי המחפורת והמכשולים הממוקשים. בצד הרובה - הופיעו המקלע והרימון וגם שעתם של המרגמה והפייאט הגיעה. הישובים היו למבצרים, המסוגלים לעמוד אף נגד צבא סדיר, וכולם יחד היוו את מערך ההגנה המרחבית.
ג
הנה באורח זה ובהתמדה אשר ידעה עיתות שפל ותקופות שגשוג, במשך שלושה דורות של הגשמה ציונית-חלוצית, הצטרפו נקודות הישוב המרוחקות והמבודדות ותהיינה לגושים צפופים. במקומות מסויימים חברו אף
יט
הגושים ויהיו למחוזות עבריים. עתה נוצר בסיס לחיי עם בריאים, לפעילות כלכלית, חברתית ותרבותית שגולת הכותרת שלהם הוו השחרור והקמת המדינה.
כל ישוב תרם תרומתו. כל תנועה חלוצית - הרימה את חלקה. כיום יתקשו ודאי אלה אשר "לא ידעו את יוסף", ואשר לא הכירו את הארץ לפני עשרות בשנים, לשער בדמיונם מה העזה נדרשה מקומץ האיכרים שהתאחזו בפתח-תקווה, אם הישובים החקלאיים העברים, בגדרה אשר בירכתי הדרום, בחדרה בלב ביצות השומרון, בזיכרון יעקב היושבת על שלוחת הכרמל, בכפר תבור אשר בגבול מושבי השבט ערב-אל-זבח, בראש-פינה אשר למרגלות הכנען, במשמר הירדן על גבול סוריה ובמטולה היושבת, בירכתי צפון. וכהנה וכהנה מושבות פזורות על פני מרחבי הארץ, והן מרוחקות-מנותקות זו מזו.
ברם, אלמלא התנער וקם דור ממשיכים, מקרב תנועת-הפועלים, דור חלוצים שחידשו את פני התאחזותנו ודרכיה, - לא רק שהתיישבות נועזת זו לא הייתה זוכה לפרי הילולים, אלא שהייתה אף נידונה לכליה.
ההתיישבות העובדת, עלתה על דרך החלוציות ועשתה אותה לדרך של קבע. עקרונות של עבודה-עצמית, עזרה הדדית, שוויון, קליטת-עליה בדרך יצרנית התחדשות תרבותית, ופשטות-הליכות, היו לה לערכי-יסוד.
שמות כדגניה, כחולדה, תל-עדשים, עין חרוד, מרחביה, כפר-גלעדי, תל-חי ואילת-השחר היו לשם נרדף להתיישבות נועזת, זו המפלסת לה נתיב להסתערות התיישבותית מחודשת. בעקבותיהם בא גל חדש של ישובים כאשדות יעקב וכפר ויתקין. לימים נתפרסמו מקומות כחניתה, בגליל המערבי, תל-עמל, שדה-נחום, מעוז חיים, כפר רופין, טירת-צבי, בעמק בית שאן, גשר, שער הגולן ומסדה בעמק הירדן, עין גב וגינוסר על חופי הכינרת, מנרה בגליל העליון וכנגד אלו, המצפות בנגב: רביבים, גבולות ובית-אשל. קבוצת "ההיאחזויות" בגליל, ובמרכזן בירייה על מאבקה המפואר. י"א יישובי המאבק שקמו בין לילה בנגב כתגובה לחוקי הקרקע העוינים, ושורה ארוכה של ישובים, קיבוצים, קבוצות ומושבים, ממשגב-עם בצפון ועד פלוגת-העבודה בסדום, בנגב. משדות-ים שעל שפת הים הגדול מערבה, ועד בית-הערבה, במרום ים-המלח מזרחה. ובתווך, ישובים נדחים הפורצים אל לב האזורים הערבים : גוש עציון בהרי חברון' ונווה יעקב ועטרות מצפון לירושלים.
ד
מבלי לזלזל כמלוא הנימה בחשיבות ההתיישבותית וההגנתית של כל צורות ההתיישבות האינדיבדואליים, יש להדגיש כי אורח-החיים הקיבוצי הוא שהלם, ועודו הולם ביותר את תפקידי כיבושה והגנתה של הארץ. מבנהו
כ
המשקי, מערכת כלכלתו, והווייתו החברתית של התא הקיבוצי מכשירים אותו מלכתחילה לשמש תא חברתי והגנתי יעיל יותר מאשר כל צורה התיישבותית אחרת.
אפילו מתיישבי המושבות הותיקות והמושבים, הצעירים יותר, נאלצו לחיות חיי שיתוף או קומונה בשנות התיישבותם הראשונות. חיי קומונה מקילים להתגבר על קשיים שמידי הטבע, על מצוקה כלכלית והתנקשויות אויב הצפויים למתישבים חלוציים באזורים חדשים. אולם היתרון הזה נודע לקומונה גם עם ההתגברות היחסית על הקשיים המלווים את ראשית התנחלותה. הדבר נכון לגבי הצדדים המשקיים והחברתיים לא פחות מאשר לגבי הצד הצבאי של הבעיה. כיון שרשימה זו דנה בתפקידיה הבטחוניים של ההתיישבות יותר מאשר בזולתם, לפיכך יוטעמו כאן בעיקר יתרונותיה הצבאיים של ההתיישבות השיתופית.
הישוב השיתופי איני מתחלק ליחידות משקיות רבות וקטנות ואינו חייב בהצמדת גידול בעלי-חיים וחלקות-השדה בקרבת בית-האיכר כאשר נדרש הדבר בכפר בעל המשק האינדיבידואלי. הוא גמיש בתכנון הנקודה, ממדיה ופיזורה יתאימו לצורכי הגנתה, יותר מכל צורת-התיישבות זולתה. רב גווניותו של המשק הגדול, מיכונו המפותח, בתי-המלאכה שלו, ופעמים גם תעשייתו, מכשירים את המתישבים-המגינים לניצולם של אמצעים טכניים ומקנים למשק כושר לחימה גבוה.
בעלותה הקולקטיבית של החברה על המשק וכן סידור-העבודה המשותף, מאפשר חלוקה מתוכננת וגמישה של כוח-האדם, לתפקידי הייצור, השירותים וההגנה בתא משקי זה, ומבטיחה מינימום של תקלות כלכליות וחברתיות וכן יתר יעילות מאשר בכל מבנה חברתי זולתו.
יתרונו של הקיבוץ במלחמה, מתבטא גם בכושר עמידתו במבחן האש. בלחימה, יחברו יחדיו היזמה והמשמעת, הפעילות האישית והתיאום הקולקטיבי, ובצידם הנשיאה המשותפת בעול: ההתנדבות והחובה, השמירה על שלמות הנכסים המשותפים, במידת הניתן, והקרבתם בשעת הצורך. החברה הקיבוצית ומשקה, בנויים מ ל כ ת ח י ל ה באופן שזו תוכל לעמוד בכל אלה. מבחינת הערכים החיוביים יש דמיון רב בין יחידה צבאית לבין משק קיבוצי. לשניהם אופי של יחידה. בזה, כמו בזאת, כפוף היחיד ללא שיור, למרות הצבור וצרכיו. בזה כמו בזאת, מיועדים הנכסים והמתקנים לשרות העניין המשותף, ללא סייגי-קטנות מסוג "שלי" כנגד "שלך". גם כאן וגם כאן משמשים, זה בצד זו חוקי-משמעת ואפשרות יזמה, התנדבות וחובת-פעולה של יחידים ובצידה עזרה-הדדית ושאר ייחודים של יחידה לוחמת,
יתר על כן, איש הקיבוץ מורגל ומחונך למשמעת אזרחית-חלוצית מושרשת בלא שתודעת-חירותו תקופח על-ידי כך, שהרי הוא הצטרף לקיבוץ
כא
מרצונו החפשי, חי בו ללא כפייה ורשאי לעזבו כל אימת שירצה. הוא נקרא לגילויי יזמה בחיי החברה כבעבודות המשק. הוא עמוס אחריות ציבורית בכל מעשיו. אף על פי כן אין הוא משולל הרגשת בעלות על המשק וחרדה לגורלו, אך עם זאת איננו משועבד לו, בדומה לבעל הרכוש הפרטי. ועל כל אלה, עקרון השוויון והעזרה-הדדית השלימה מעודדת את איש הקיבוץ במלחמתו, בשעה שיודע הוא כי החברה תישא במלוא האחריות הכלכלית לגורלו ולגורל משפחתו במקרה של נכות או נפילה במערכה. כל המכיר את הלך-רוחם של לוחמים, יודע גם יודע כי השפעה עמוקה נודעת לגורמים אלה על כושר עמידתו של החייל במבחני הקרב. נתונים אלה נובעים מעצם קיומה האוביקטיבי של הקומונה ; במידה שהתא החברתי מטפחם כהלכה, נותנם במסגרות אירגוניות איתנות, מבסס את היסוד ההכרתי-חינוכי, עשוי הקיבוץ להוות, בהגנה-הסטאטית יחידה צבאית מלוכדת העולה בסגולותיה לא רק על כל צורת התיישבות אחרת אלא אינה נופלת ואפילו עולה, לעתים, בהגנה הסטאטית, על יחידה צבאית מובהקת.
ה
ההתיישבות העברית לכל צורותיה, לרבות הערים המעורבות, היוו, למעשה את שלד ההתגוננות והמערכה שלנו במלחמת השחרור. ישוב ישוב תרם את תרומתו המיוחדת לו לפי צורתו וסגולותיו.
האויב ראה בהתיישבות החקלאית את יסוד קיומם ומקור כוחם של הישוב העברי תחילה, ולאחר מכן, מדינת ישראל, ובשל כך כיוון את מרבית התקפותיו נגד הישובים אם לשם כיבושם ואם לשם סילוק המכשולים שעמדו בדרכו אל מרכזי-הכח והאוכלוסיה העברית. גם בהתקפותיו על עורקי התחבורה, בשלב הראשון של המלחמה, יותר משנתכוון האויב לפגוע במתקני התחבורה או בנוסעים גופם, הוא שאף לנתק את הישובים ואת הערים מן המרכז, למען יקל עליו לכבשם. ואולם, פרשת הימים הוכיחה כי כל נקודה הפכה "לקיפוד" שכל הנוגע בו לא ינקה. כל ישוב היווה כשלעצמו מערך הגנתי, מוצק והיקפי, כל קבוצת ישובים היוותה את המערך החבלי, וכל ההתיישבות היוותה את תחומי המערך הכל-ארצי.
ברם, ההתיישבות מילאה לא רק תפקידים הגנתיים ישירים. האסטרטגיה ההתיישבותית המוקדמת חרצה, למעשה, גורלם של אזורים שלמים בארץ, לרבות חבלים שכללו כמה מרכזי ישוב וערים חשובות של הערבים. העובדה שמרכזים כטבריה, צמח, בית-שאן, עכו, חיפה ויפו היו מוקפים בישובים עבריים, חרצה, אסטרטגית, את גורלם עוד בטרם יירה הכדור הראשון, אם כי לצורך כיבושם הסופי, נדרש מאמץ-לחימה, ועל הרוב גם קרבנות ניכרים.
כב
נקל לשער מה היה גורלה של ירושלים-רבתי אילו השכלנו בעוד מועד, להקיף את הבירה בישובים עבריים ולהקים נקודות עבריות לאורך עורק התחבורה אל השפלה. יתר על כן, כיום נקל לשער מה היה צפוי לירושלים העברית, אלמלא אותן נקודות חקלאיות ספורות ומצומצמות שהספיקו להאחז בקרבת הבירה.
נקודות ההתיישבות שהיו, איפוא, בסיסים "מוכרים" בימי המנדט קבעו למעשה, את תחומי ההתפשטות הציונית, ושמשו הן כמערכים הגנתיים מקומיים והן כבסיסי התקפה במערכת העצמאות.
אולם, זאת נוסף, כמובן, על תפקידם הנכבד כמשבירי מזון, ומקור גיוס לאנשי-שדה מאומנים וכן למפקדים במערכות ה"הגנה" וצה"ל.
ו
הישוב העברי בארץ עם פרוץ מלחמת השחרור, ניתן להדמות לראש גשר ענק, וליתר דיוק למערכת ראשי-גשר של צבא, הנוחת ומתבסס על חוף אולם באם לא יפרוץ קדימה וירחיב את שטחי האחזותו לשם התקפה על האויב - נגזר גורלו להיות מוטל הימה.
הנקודות וגושי-ההתיישבות הקטנים, הנעוצים בעומקם של השטחים הנתונים לשליטת האויב, היוו, למעשה, נקודות התבססות קדמיות, אשר ניטל עליהן להחזיק מעמד, עד להתקדמות כוחותינו העקריים.
כזה היה מצבם של כל הישובים הקדמיים : בגליל המערבי, צפונה לעכו, בגליל-העליון, מצפון לטבריה, בנגב, דרומה לקו אשקלון – בית גוברין, ואחרון אחרון, ירושלים ובנותיה - בית-הערבה ומפעל-האשלג, עטרות ונוה-יעקב, חבל קרית-ענבים והר-טוב ועליהם גוש עציון, בדרך בית-לחם - חברון.
אין פרושו של דבר כי מלבד אלה ישבו שאר הישובים לבטח. אדרבא, רבים היו הישובים, במרכזי הגושים העברים - ולא כל שכן בקצוותיהם, לרבות פרוורי הגדולה בערי הארץ, תל-אביב, - שעמדו במערכות כבדות ומסוכנות, בשלביה הראשונים של המלחמה.
סימני-ההיכר המייחדים את ישובינו- הקדמיים, היו שנים:
א. כיתורם על-ידי כוחות-אויב וניתוקם ממרכזינו הגדולים, אשר בשפלת-החוף. ב. דלותה החמורה של אוכלוסיתן.
אולם גם במצבם של ישובים אלה ניתן להבחין כמה מדרגות של חומרה. אין ספק כי בית-הערבה ומפעל-האשלג היו נתונות במצב החמור ביותר, בגלל ריחוקן, מיעוט יושביהן וקרבתן לכוחות הלגיון העבר-הירדני. אחריהן באה עטרות הבודדה ולאחריה - גוש עציון וישובי הנגב, ולבסוף חבלי הגליל המערבי והמזרחי.
כג
לפיכך, דרושים היו דימיון רב, אמונה עמוקה בתוצאות המלחמה והבנה חודרת באופן הנהלתה, כדי שנקודות אלו, הבודדות והמרוחקות, תעמודנה בקשי-עורף מול כוחות עדיפים לאין שיעור.
אכן, לא חסרו קטני-אמונה בקרב אנשי-ציבור, העתונים ואנשי-הצבא שהמליצו על "קיצור קוים" ועל פינויים של ישובים נידחים. המלצותיהם נסבו בייחוד על הישובים בהרי ירושלים, בנגב, בגליל-המערבי ובהרי נפתלי אשר בגליל העליון. קיצור קוים באותם ימים, כשחזית ועורף שימשו בערבוביה, היתה גורם לבהלה, מערער את כושר העמידה הכלכלי ועשוי היה אף לגרוף אחריו נסיגות אין-קץ בארץ כולה. כיום, נקל לשער מה היה גורלנו וגורל מדינתנו, אילו נתפשה המפקדה לאסטרטגית קיצור-הקוים.
האמת ניתנת להאמר, כי בהארכת-קוים טמונה סכנה חמורה. השארת ישובים מבודדים, מסכנת את חיי תושביהם מגיניהם, כן מהווה ההכרח לספק את צרכיהם מעמסה כבדה על כל מפקדה - לא כל שכן בתנאי-מצוקתנו במלחמת-השחרור. ואף על פי כן היה בה בהחלטה להחזיק בנקודות הקיצוניות יסוד הגיוני וצבאי מוצק.
בשני מקרים מותר, אף צריך, להחזיק בנקודות-התנגדות מבודדות, בלב שטחי האויב. א. בשעה של הכרח להשהות, בכל מחיר, את התקדמות האויב לעבר המרכזים המאוכלסים. ב. בשעה שהכוחות המותקפים מתעתדים לעבור בהקדם ממצב התגוננות למערכת התקפה על-מנת להתחבר עם הישובים המבודדים. במלחמת השחרור נמצאנו בשני המצבים גם יחד. היה זה לנו הכרח עליון להשהות את התקדמות האויב אל הים, ולהפיג את הלחץ על כמה קטעי חזית -- בראש וראשונה על ירושלים, וכן לחפות על הערכות כוחותיה לקראת המערכה המכרעת. עם זאת לא נטשנו את רעיון האופנסיבה, גם בשעות המלחמה המרות ביותר. גושי-הגנה מנותקים וכן נקודות מבודדות בלב שטחי האויב, באם הם מבוצרות, מצוידות וערוכות להגנה, כדבעי מסוגלות לשמש מצודות איתנות, במשך ימים רבים, ויש בכוחן למלא תפקידים צבאיים ראשונים-במעלה. "קיפודי-הגנה" מעין אלה, עשויים להטות כוחות מצבא האויב, ולהסיח חלק ממחצו ממטרת התקפתו העקרית, ועם זאת לשמש, בסיסים לפשיטת יחידות זעירות, על בסיסי האויב, מתקניו ועורקי-תחבורתו.
העובדה שהמתישבים עצמם נטלו את חלק-הארי בהגנת "קיפודים" אלה, הקטינה בהרבה את ריתוק כוחותנו להגנה סטאטית, ועקב כך נמצאו מרבית המגוייסים, פנויים לצבא האופנסיבה, אין ספק שהתועלת הצבאית, שצמחה מאסטרטגיה זאת, עלתה בהרבה על המעמסה ועל הקרבנות היקרים שנתחייבו מכך. נטישתם של ישובי-גבולות היתה מחישה את התקדמות האויב, מגדילה את שיעור קרבנותינו ואל-נכון אף מצמצמת את הישיגינו הסופיים.
פרט לפינויו של חבל-צפון-ים-המלח, לא היתה כל הצדקה צבאית
כד
לשום פינוי. גם כאן היה בידינו להחזיק מעמד שבועות רבים, אילו נמצא החבל ערוך צבאית, מבחינת ההתחפרות, הביצורים ועתודות האספקה. אילו הצלחנו, אל נכון, להכשיר את המקום לעמידה ממושכת בעוד מועד, היו חותרים כוחותינו להגיע שמה, במוקדם או במאוחר. מאידך, בנסיבות ערב הפלישה הערבית, ובתנאי אספקתנו וביצורינו הלקויים, לא היתה בידינו כל ברירות זולת אותה שננקטה: נסיגה לסדום, בדרך הים, והמשכה במלחמה ממקום זה.
אכן, אותם היישובים הנידחים, שעמדו במערכה, וביחוד אותם שנפלו - נטלו תשעה קבין מיסוריהן של מערכות ההתגוננות. רובם המכריע החזיק מעמד וזכה לשעת האופנסיבה המשחררת ולהרחבת גבולות. כנגדם היו שנפלו לאחר שעמדו עד כלות הכוחות, מול לחצו הגובר של אויב עדיף, שעה שיד צה"ל עוד קצרה מהושיע, אולם אלה ואלה השפיעו הרבה על גורל המערכה כולה, וסייעו לא במעט בקביעת גבולותיה של המדינה, שאלמלי הם עלולים היו אלה להשאר מקוצצים הרבה משהנם כיום.
ז
רבות כבר נכתב, ועוד יכתב, על מלחמת הגבורה של ישובי גוש עציון ויחידות ה"הגנה" שנחלצו לעזרתם. אין מטרת דברי ההקדמה הזאת לנתח מצב אותם קרבות אלא אך לציין את רקעם. הספר שלפנינו הנו בבחינת "עדותם של בעלי-הדין". רוב הכתובים המובאים בו, נרשמו "רשימה יומנית", בשעת המעשה, ללא ידיעת בעליהם כי עלולים הדברים לראות אור בספר. כל הכותבים נמנים על הלוחמים עצמם, לדרגותיהם השונות, - מגויסים ומתישבים כאחד. רבים מן הכותבים נתנו את נפשם על גוש עציון והשאירו אחריהם את יומניהם ומכתביהם. אין ספק שחומר זה הנו בעל ערך תעודתי ומקור למחקר יסודי על אודות פרשת ההתישבות ועלילות מלחמתו של גוש עציון. אין כותב הטורים האלה אומר להוסיף עליהם או לגרוע מהם.
מצבו של גוש עציון היה יחיד ומיוחד במינו. ארבעת הישובים שנאחזו ברכסי הרי חברון, על אם הדרך האחת והיחידה המובילה ירושלימה, היו בבחינת חיל-חלוץ להתישבות רחבה יותר. אתרע מזלנו, והמלחמה פרצה בטרם התגשמו התכניות שהיו עשויות לבסס את האחיזה העברית באותו חבל ארץ.
מבחינה צבאית, נמצא מערך ישובי גוש עציון נהנה מיתרונות ולוקה בחולשות אובייקטיביות. חולשתו העקרית של הגוש נבעה מעובדת נתוקו וריחוקו מיתר מרכזי הארץ. עובדה זו עלתה בחייהם של ל"ה הגבורים שנפלו בקרב נואש בהעיזם לפרוץ דרך בהרי חברון העוינים, לעזרתו של גוש עציון
כה
המותקף. (ה' שבט 16.1.48). מבחינה ארגונית, היה גוש זה משולב במחוז הצבאי של ירושלים, שהיה עמוס דאגות למכביר - ובראש וראשונה הדאגה לבירה גופה, אשר היא עצמה נזקקה לעזרתם של יתר חלקי הארץ.
מאידך, נהנה הגוש מנתונים טופוגרפיים בעלי יתרונות הגנתיים מובהקים. הגוש, על ישוביו ומשלטיו, התבססו על קבוצת גבעות, הנוחות להגנה אף נגד כוחות סדירים. הכשרתו של שדה התעופה הקטון, לנחיתת מטוסים זעירים והמראתם, הוסיפה הרבה לכושר עמידתו של הגוש.
איו ספק בדבר, כי בעזרתם של מחפורות-מכשולים נגד רכב, של ביצורים מתאימים, ושל נשק, אפילו קל, נגד שריונים ובצידם עתודה מתקבלת על הדעת של מזון ותחמושת, היה הגוש עשוי לעמוד במצור חמור משך שבועות רבים, מול כוחות עדיפים, עד ייסוב הגלגל לטובתנו.
על אף היות גוש עציון נצור, היה עשוי אף לשמש בסיס אחיזה באחד המרכזים החיוניים של הארץ. הוא חלש, למעשה, על הכביש היחידי המחבר את באר-שבע לירושלים דרך חברון. הוא היטה כוחות, שאלמלא כן היו מופנים לעבר ירושלים, הנתינה במצוקה. כן עשוי היה הגוש לשמש בסיס בעל חשיבות ממדרגה ראשונה לשחרור הר חברון ולסיפוחו למדינת ישראל בשעת הכושר. עצם קיומו ומלחמתו של הגוש עשויה היתה להוות, לגבינו, גורם מדרבן להתחברות עמו, ועקב כך לכיבושם של הר חברון, מדבר יהודה ו...ירושלים השלימה..
התופעה הנפלאה והמאלפת ביותר בגוש הנצור היתה תופעת השילוב ההרמוני של חיי החברה, הייצור המשקי והשתתפותם ה מ ל א ה של המתישבים החלוצים בהגנת ישוביהם. כל המעיין ביומני המשקים וביומני החברים המובאים בספר זה, יווכח עד מה הצליחו כאן חלוצינו להיות בעת ובעונה אחת מתישבים וחיילים. הם נשארו מתישבים' הגם שעסקו בשמירה ובלחימה, כן הוסיפו להיות חיילים גם כשעסקו בעבודות המשק והשירותים. אין ספק כי הישובים ותושביהם היוו את מערך ההגנה העיקרי של הגוש. תגבורת באה ותגבורת הלכה, אולם עובדי האדמה נשארו צמודים אל הקרקע. פרשה מיוחדת בגדולתה היא תרומתן של החברות להגנה בימי המצור: במטבח ובמרפאה, בשדה וברפת, בעמדה ובשיירה בכל מקום הן נמצאו, עשו שירות שלא יסולא בפז ועודדו את הרוחות. יחידות ה"הגנה" של הפלמ"ח ולאחר מכן של החי"ש, שימשו כאן כוחות צמודים, אך לא כוחות קבועים במקום - אף על פי כן אין לתאר את עמידת הגוש ללא שני חילות אלה : תגבורת הפלמ"ח - שחנתה כאן, בשלב הראשון, בפיקודו של המפקד בחסד, דני מס ז"ל, ולאחר מכן בפיקודו של עוזי נרקיס, החי עמנו בזה, ואשר מלאה תפקיד נכבד במיגור ההתקפה הגדולה הראשונה (ג' שבט 14.1.48), תוך שיתוף-פעולה הדוק עם המתישבים ; ותגבורת החי"ש - בפיקודו של משה זילברשמידט : (מוש), ז"ל,
כו
העשוי ללא-חת. מפקד הגוש אשר נפל בקרב הראשון שבמערכה הגורלית. אולם אלולי ההתישבות המעפילה ההרה, לא היה אל מי לשגר תגבורת זו, לפי שלא היו כאן בסיסים ומסגרת ללחימה טריטוריאלית.
אין היריעה אשר לפנינו מאפשרת ניתוח יסודי של ההכנות הקשורות במפקדת מחוז ירושלים ובמטה הכללי. אין זה המקום לתאר את מהלך המערכה וגורמי נפילתו של הגוש. יש לזכור כי המערכה המכרעת הזאת התחוללה בימים חמורים ביותר - ערב פקיעת תוקפו של המנדט, ופלישת צבאות-ערב ארצה. שעה ש ב כ ל החזיתות, מן הגליל ועד לנגב, ולאורך כל גבולות הארץ, השתוללו קרבות גורליים שבעקבותיהם הושגו הישגים נכבדים : שחרור שטחים, מיגורו של חלק ניכר מן הכוחות המקומיים והכוחות סדירים-למחצה, השלמת הרציפות הטריטוריאלית בין רוב חלקי הישוב, ותוך כך עריכת כוחותינו לבלימת הפלישה. אין ספק שהמפקדה הארצית עשתה מאמצים כבירים בחומר וברוח כדי לעזור לגוש הנצור, חרף מצוקתה בכל החזיתות, וביחוד בחזיתות שחרצו את גורלה של המדינה. תזכר לטובה שיירת "נבי דניאל" המפורסמת, (ט"ז אדר ב' 27.3.48) שהשבירה לגוש אספקה וחמרי-ביצור, ערב המערכה הטראגית. אמנם, רובה של השיירה הושמד בשובה מחמת איחור חמור ביציאתה לדרך, אולם את כל מטענה היקר הספיקה לפרוק בגוש עציון. כל מי שנהירות לו מצוקות התובלה ומלחמת התחבורה בימים ההם, אי אפשר לו שלא יעריך את המאמץ הרב שנעשה למען הכשיר את הגוש לקראת עמידה ממושכת, עד הגיע שעתו להתחבר עם שטחי המדינה המשוחררים.
בשל ארבעה גורמים נראה שהוכרע הגוש :
א. בשל חוסר נסיונם של המגינים להלחם נגד שריון וארטילריה ;
ב. בשל המחסור החמור בנשק אנטי-טנקי ;
ג. בשל מחסור בכוח-אדם, לפחות כדי פלוגה רגלית אחת נוספת ;
ד. בשל העדרם, במידה מספקת, של מכשולים נגד שריון, כגון שוחות, ושאר אמצעים המשמשים להאטת תנועתו של רכב ממונע.
אין כל ספק שלא היתרון המספרי, ואף לא העדיפות באש הכריעו בקרב. שני אלה היו צפויים מראש ולפיכך השקיעו מוש ופקודיו מאמצים ניכרים בהתבצרות ובהתחפרות. מה שהכריע כאן היה העדר נשק נגד-שריוני, ולו גם אף נשק פשוט. במערכה זה השריון הוא שהכריע. בהמשך המלחמה בחזיתות אחרות ראינו כיצד החזיקו מעמד מעטים מול רבים, משך ימים ושבועות, על אף יתרונו המספרי של האויב ועדיפותו באש. אולם מול הטנק והמשורין היה בידי אנשינו לפחות הפיאט הקטון המסוגל להוציא מפעולה שריונים קלים ובינוניים, באם המשתמשים בו מפעילים אותו באומץ וכראוי עד היום תמוה הדבר מה קרה ל"הגנה", אשר השכילה לייצר מרגמות, תת
כז
מקלעים ותחמושת, לרכוש כלי נשק מהערבים, מהאנגלים ומסוחרי נשק באירופה - שכה אחרה ברכישת הפיאטים ובייצורם במידה מספקת ובעוד מועד. מספר הפיאטים שעמד לרשות ה"הגנה" לכל חזיתותיה בארץ באותם ימים היה מועט מזעיר ורק שנים מהם הגיעו לגוש-עציון ואף אלה באחור רב, בטרם יספיקו הלוחמים להתאמן בהם כראוי.
המגינים נלחמו באומץ ובהקרבה עצמית, הראויים לשמש מופת לדרך לחימה ולעוז-עמידה. הם עשו כמיטב יכולתם, ואף למעלה מזה, כדי להציל את הגוש מנפילה, אך הוכרעו, בכוח עדיף פי כמה. רבים רבים מהמגינים נפלו חללים, והקרב הופסק רק לאחר שהאויב הצליח לכבוש את כפר-עציון ולהשתלט על כל משלטי הגוש שכמעט כל מגיניו נהרגו ונפצעו. שרידי הלוחמים נצטוו על ידי המפקדה, בתיווכו של הצלב האדום הבינלאומי להניח את נשקם. יעקב אלטמן ז"ל ואברהם פישגרונד ז"ל מפקד הגוש וסגנו שנטלו לידם את הפיקוד בשלב האחרון הנואש של המערכה ועשו מלאכתם בקור רוח והעזה נפלו אף הם עם שוך זעף הקרב.
היתה זאת מלחמה עקובה-מדם - אולם ה כ ר ח י ת. שומה היה להחזיק במאמץ עקשני כפי שנעשה בהצלחה בימים ההם ולאחריהם באזורים רבים בארץ. אין שחרור ללא מלחמת-שחרור ואין מלחמה ללא קרבנות. מלחמה זו שהוטלה עלינו, היתה מאבק על עצם קיומנו, ולפיכך אחת היתה הדרך: להשיב מלחמה שערה. אם היו אי פעם מעטים שהצילו את הרבים מהשמדה, ועל זאת, שריפדו את הדרך לעצמאות עמם היו אלה קרבנות מלחמת השחרור בכל חזיתותיה שמן הראשונות והחשובות בהן היה גוש עציון הנצור. יזכרו כאן אלה שנתנו את נפשם לא רק על הגנת גוש אלא על הגנת ירושלים, שנאבקה על נפשה"
במלחמתם בהרי חברון נלחמו את מלחמת ירושלים הרבה יותר משיכלו לעשות מתוכה.
עם התעצמות כוחנו הבקיע צבא הדרום במבצע יואב, ("עשר מכות" אוקטובר 1948 את החזתות המצריות ופרצו את הדרך לנגב -- נוצר בהר חברון חלל ריק מבחינה צבאית אשר כל המקדים זכה בה. נותרו שם יחידות מצריות מועטות, ואף אלו ממדרגה שניה. חיל ורעדה אחזו את אנשי הכפרים תושבי העיר חברון, לשמע מפלותיו של צבא מצרים. שחרור הר-חברון וגוש עציון הכבוש היה בגדר יכולתו הריאלית של צה"ל, באמצעות זרועותיו - חטיבת "הראל" פלמ"ח, במסגרת חזית המרכז ו"החטיבה השמינית" (שריון), במסגרת חזית הדרום. שתי הזרועות זכו להצלחות גדולות, והחלו נעות בזריזות ההרה, כשבלבבות לוחמיהן פועמים שאיפת-נקם על גוש-עציון השדוד ותקוות שחרורו הקרוב, כשחזון הארץ השלמה לנגד עיניהם.
כח
ברם למרבה האסון, הופסק המסע בשל שקולים מדיניים ואסטרטגיים מוטעים, שנראו להנהגת המדינה כנכונים אותה שעה. וכך נפתחה הדרך להתנחלותם של פולשי הלגיון העבר-הירדני בהר ובגוש, בפיקודם של קצינים בריטיים, ועיני הלוחמים מביטות אל גוש עציון, מנגד, וידיהם אסורות.
יגאל אלון
הפרקים הבאים: בהר - משלטים וביצורים
לרשימת כל הפרקים שבספר