ההתקפה על שיירת העשרה
כעבור ימים ספורים הוברר כי פני השכנים למלחמה. התקפת שיירת המזון הדהימה את הצבור. האבל הטביע את חותמו על החיים בישובי הגוש. התעורר רצון טבעי לנקמה - אך חישוב זהיר של הכוח שעמד לרשות הגוש, חייב להבליג. ההברר גם כי השלטון הבריטי האחראי לבטחון האיזור הוא עויין - מלבד קצין אחד שגילה יחס של ידידות. ההתקפה שימשה כסימן אזעקה שתבע לחרוג מהתנאים המקובלים עד כה ולתכנן את כל סדרי החיים לקראת תקופת מצור ארוכה וקשה. החובה להתאמן ולהתבצר, עזרה לאנשים להתנער מהדכאון שבאבל, ולהכנס לעול של חובות מרובים.
כ"ח כסלו תש"ח.
מתוך דו"ח מפקד המשמר הנע ועדויות ל חמים.:
בשיירה היו ארבע מכוניות משא, שהובילו אספקה ומים לגוש. נסעו בה % איש, מהם שמונה נוטרים. המכונית של כפר-עציון, ובה תשעה אנשים, היתה הראשונה. הטנדר של רבדים, ובו שמונה אנשים, סגר את השיירה. בטנדר נסעו דני מס ומפקד מחלקת הפלמ"ח יצה.
כשעברה השיירה ליד בית המשפט הצבאי ברחביה, העיר אחד החברים, כי חייל מהלגיון הערבי שעמד ברחוב עזה, נתן אילו סימנים לחבירו בכיוון בית-לחם, ברמזו לשיירה. רוב האנשים הרגישו בכך.
אחרי הבנין של משטרת בית-לחם הופיע רוכב אופנוע, לבוש שחורים, שדהר במהירות. הקדים את השיירה ונעלם בסביבה. בקילומטר ה15- נפתחה על השיירה אש אוטומאטית ממקלע, שהוצב מאחורי טירסה, מימין לדרך, במרחק של 10 מטרים ממנו. השעה היתה שלוש וחצי אחר הצהרים.
מהצרור הראשון נפצע בלחיו שלמה ק., נהג המכונית הראשונה ואחרים. מספר צרורות נקבו את הרדיאטור של המכונית הראשונה. זו נעצרה וחסמה את הדרך בפני שאר המכוניות. אז קפצו כל הנוסעים מתוך המכונית, הפצועים שכבו
73
בתעלה ומתחת למכוניות. ואלה שיכלו, תפשו את ששת הרובים, שהיו ברשותם, והשיבו אש.
שלמה חי עוד מספר רגעים והוציא נשמתו באמרו : "אבא, אמא."
צ. נהג רבדים, השתלט מיד על המצב, עצר את הטנדר, תפש את י., חובשת הקבוצה, ומשך אותה אל התעלה שבצד הכביש. אותו רגע פלח צרור את חלון הנהג והכדורים נתקעו במושב.
"השיבו אש !" פקד קורפורל הנוטרים על אנשיו וקפץ מהטנדר לראות את הנעשה במכוניות הראשונות
"כוונו היטב. חסכו בתחמושת!" קרא דני בקולו השקט, שנסך בטחון בלבבות.
אחד הערבים נראה מדלג מעל גדר אבנים ומתקרב לכביש. יצה לחץ על ההדק והוא פשט ידיו ונפל לאחור. מימין נשמע קול צרור של "טומי". דני כיוץ לאותו מקום, ירה, והצרור לא נשמע עוד. אך האש לא פסקה הכדורים נתקעו בדפנות המכוניות או שרקו מעל לראש. ריח אבק השריפה היה חריף ומסחרר.
נהג רבדים נצטוה לחזור למשטרת בית לחם ולהזעיק עזרה. הטנדר נזוק בכמה מקומות. הנהג שלא יכול לסובבו בכביש הצר, נסע אחורנית כשני ק"מ, כשהוא אנום להוציא את ראשו דרך החלון. רק בצאתו משטח הקרב הצליח לסובב את המכונית ולהמשיך בדרכו למשטרת בית לחם, ואתו מספר נוסעים ופצועים.
האש גברה מרגע לרגע ומספר הלוחמים שלני פחת. החברים שיכלו להילחם, שכבו בתעלה ולא נתנו לערבים להתקרב לכביש.
כרבע שעה לאחר התחלת ההתקפה, הופיעו שני שוטרי תנועה בריטיים וצעקו להפסיק את האש. כשהערבים לא שעו להם, - עבר אחד מהם את קוי החזית בדרכו לבית-לחם והשני תפש עמדה בתעלה כ40- מטר ממקום הקרב. לפתע הופיעה מכונית ג'יפ צבאית והערבים הפסיקו את האש. החיילים הסכימו לחזור עם אליהו, האחראי לנוטרים, לבית-לחם, על מנת להביא עזרה. הם הגיעו למשטרה, עוד לפני הטנדר של רבדים ולפני שוטר התנועה, ודרשו מהקצין לצאת לעזרה. הלה התעכב בזדון כעשרים דקה, עד שיצא למקום עם עשרה שוטרים. חבר טילפן מבית לחם למשרד הנוטרים בירושלים, הודיע על ההתקפה וביקש לשלוח אמבולאנסים כדי לאסוף את הפצועים.
בשעה 4.20 נמשך עוד הקרב. נהג מכונית כפר עציון שמואל ק., נפצע גם הוא בראשו ושכב מתחת לאוטו. כל הזמן התענין בגורל יתר החברים הפצועים, והתחנן מאת החברים שעמדו ליד המכוניות והדפו את הסתערות הערבים : "תוציאו את האקדח שלי מתחת למושב הנהג". אחר כך, כשמצבו הורע אמר : "שקט חברים, ענו להם, אני כבר לא יכול - נקמו את דמי". כדורים נוספים
74
פגעו בו והוא הוציא את נשמתו.
באותו הזמן עמד שלום ק. ליד האוטו והמשיך לכוון את אשו כלפי המתקיפים. הוא היה חיור, אך נלחם איתן. ביקש מאת החברים להשיג מים בשביל חבר פצוע, ששכב מתחת למכונית.
רפאל ה. התקרב בזחילה על פני טירסה לאוטו הראשון. הוא צעק : "הם מכתרים אותנו - אנו אבודים". אח"כ נפגע מכדור האויב והתגלגל למטה על הכביש.
יהודה נפצע עם ראשית ההתקפה, קפץ עם אחרים מהאוטו והסתתר מתחת לגלגליו. הוא איבד הרבה דם וכשהרגיש מחנק וחולשה, ביקש מהחברים שיאמרו קדיש אחרי המתים, זחל לצדי הכביש, נצמד לקרקע וחיכה לקצו.
פתאום הרגיש כי ערבי יחף מתקרב אליו, הוא עצם את עיניו ועשה עצמו כמת. הערבי נתן לו מכה, וניסה להפשיטו את חולצתו לבסוף, ירק בפניו והתרחק. יהודה התעלף.
שלשה האנשים הנותרים המשיכו לירות, אך אש חזקה ניתכה עליהם משלושה כיוונים, מכלים שונים. נותרו להם עוד 15 כדורים בלבד. פתאום ראו המון של כמאה ערבים מתהילים לרדת מההר ומתקרבים אליהם. כדור פגע בראשו של שלום ק. המלה האחרונה שלו היתה "אבדנו". רק חיים נשאר לבדו, צימצם את עצמו בחלל קטן בין אבנים וציפה לנס או למות.
המוני הערבים ירדו לפי פקודה "אינזיל !", כשאחד מלהיבם בקול "ג'יהאד" ו"יאללה על אל-יהוד". הם פשטו על החללים, דקרו, שחטום, וחלצו נעליהם של אחדים, הפשיטו את המעילים והריקו את הכיסים, שדדו מכל הבא ליד והציתו את המכונית של משואות יצחק. כאשר בקבוקי הבוטגאז שבמכונית התחילו להתפוצץ, הסתלקו הערבים מן המקום.
כעשר דקות לאחר שהפורעים הסתלקו, הופיעו שלוש מכוניות משוריינות של המשטרה. חם סרבו לקחת את הפצועים, שאיבדו הרבה דם. כעשרים דקות אחרי זה, הגיעו שתי מכוניות של .,מגן דוד אדום" וטנדר ובו נוטרים מירושלים. הם אספו את ההרוגים והפצועים.
הנוטרים שבאו עם האמבולנסים ספרו, שערבים מזויינים הסתובבו בין החללים והמכוניות ועשו שם כבתוך שלהם באין מפריע. נראה היה, שידה של משטרת בית-לחם היתה בהתקפה.
ידיעה על תכנית הערבים להתקיף את השיירה נתקבלה במפקדת ה"הגנה" בירושלים בשעה שהשיירה כבר עזבה את העיר.
קרבנות ההתקפה :
שלום בן שמעון הכהן קרניאל, שלמה בן משה קלאפהולץ, שמואל בן צבי קניגסברג ומנחם בן ,שמואל צבי ואלד, - חברי כפר עציון.
משה ויינברגר - חבר משואות-יצחק, רפאל היימאן - חבר עין-צורים,
75
יצחק פוחס - מדריך בהגנה, מעין-גנים, ליד פתח-תקוה, זאב ספראי, יעקב הרלינג דוד ריפמן - מירושלים, ששמשו נוטרים במשמר נע של גוש עציון.
החללים הובאו לאולם המתים בבית החולים "ביקור חולים" בירושלים בשעה 7 בערב. ששת הפצועים הועלו לבית החולים "הדסה" על הר הצופים. בשעה מאוחרת בלילה, הגיעה חברת הנהלת הסוכנות הגב' גולדה מאירסון לחלוק כבוד לחללים.
כ " ט כ ס ל ו.
אבל. בכי נשמע במחנה. שניים מילדי הקבוצה נתייתמו מאבותיהם - יתומים ראשונים בכפר-עציון.
קבוצת חברים פנתה לחצוב קבר גדול בסלע. שתי קבוצות עבדו במשמרות. הובאו קומפרסורים לפוצץ את הסלע. העבודה התקדמה לאט, ספק אם יספיקו להכין את הקבר עד לכניסת השבת.
- - - ערביי הסביבה הקרובה, הוזעקו לעזוב את עבודתם בשדה ולחזור לבתיהם. אנשי חירבת זכריה, הכפר הקטן בין כפר-עציון לעין-צורים, עזבו בבהלה את בתיהם ונמלטו.
מיומנו של מ"כ:
"...ובכן, אנו נצא לפעולת תגמול" אמר י. בקול שקט בנסותו להסתיר את ההרגשותו. עמד והרצה את התכנית המפורטת של "הפעולה", "עלינו להתקיף אוטובוס ערבי בק"מ ה-25, בין חברון לירושלים". הוא קבע לכל אחד את תפקידו וברר את כל הטעון ברור, עלי הוטל להיות המקלען מס' 1. "שעת היציאה, היא שלוש לפנות בוקר, עד אז חפשים". - אמר ויצא מהאהל, ואנו אחריו.
רוח קרה וחזקה, הניעה את הברושים שנראו כמתפללים "תקון חצות". משונה הדבר, מזה שנים שומע אני בבית-הכנסת את קריאת עשרת הדברים. תמיד היה כשבילי ה"לא תרצח" מין צליל רחוק של ספורי התורה, ולא משום צו פקודה: לא תרצח ! עתה נראה כל זה באור אחד לגמרי. ה"לא תרצח" הרשום על ארון הקודש, בחומש המקומט, ועל גויל ספר התורה - שתי המלים הללו נראות לי עתה, מזהירות, מאיימות, מתחננות, כמבקשות רחמים על עצמן: "לא תרצח, לא תרצח אותנו". נזכרתי בזאב, חברי מהישיבה, השוכב עטיף בסדין צחור, ועל פניו חיוך שלא מן העולם הזה. חיוכו של מת. והוא לוחש, קולו אינו נשמע, רק שפתיו נעות: "נקום, נקום, נקום" !
שריקה חדה נשמעה, השעה שלוש,
בשורה ערפית יצאנו מהשער המזרחי, כשהחושך אופף את הכל. שני הגששים התקדמו לפנינו ואנו אנשי הכתה אחריהם. א, ט. פיקד על הפעילה, התקדמנו במהירות רבה,
76
ירדנו לואדי, עלינו על ההר המסולע סלעים הדים וחלקים, טפסנ על גדרות אבנים, דלגנו על טרסות הרוסות למחצה. עקפנו את ההר הרוסי ודרך עמק הברכה התקדמנו למטרתנו.
המזרח החויר. הגענו אל המקום המיועד, גבעה מסולעת רחוקה מן הכביש כ-100 מטר בלבד ומשקיפה על עמק. תפסנו עמדות. הצבתי את המקלע והטענתי מחסנית, למטה נמשך הכביש, שחור ומבהיק באור הבקר. מעבר לכביש, ניראים הרי יהודה עוטים אד כחלחל-לבן-אפור. מסביב דממת בוקר, דממת צפיה.
נשמע טרטור של מכונית המטפסת ועולה בכביש. "הכונו !", אני מרים את הקת לכתף. הנה נראה האוטובוס הבא מחברון. בכבדות הוא נסחב, מלא וגדוש נוסעים, מבעד לחלנות נראים האנשים עטופים לובן, אנו נותנים להם להתקרב, אני מכוון את "הלהב" בכיוון החלק הקדמי של המכונית, נשמעה הפקודה: "אש" , לחצתי על ההדק וצרור ארוך ניתק מהלוע, צרור צרוד וחד-גוני שהדו נשמע במרחבי העמק.
המכונית הסתובבה בכביש, כדי לחזור לחברון. באותה השעה הופיע משוריין בריטי, ומחשש התנגשות אתו, נאלצנו להפסיק את הפעולה ולסגת. מהרנו לחזור הביתה, כדי לנקות את הנשק ולהחביא בסליק מחשש חפושי המשטרה.
מודיעים מסרו, כי במכונית נהרגו ארבעה ערבים, אך ההודעה הרשמית העלימה את הדבר.
שמואל ג.
מיומן כפר עציון:
ההלוויה יצאה מירושלים לכפר-עציון. אלפי אבשים חלקו כבוד אחרון לקרבנות השיירה. על יד בית החולים הספידום מרן הרב הראשי הרצוג והרב ברמן. ליד בית הכנסת "ישורון" אמר דברי הספד מרן הרב הראשי עוזיאל.
בצהרים הגיעה לכפר עציון השיירה בלווי משטרה, שהחזירה את ניצולי ההתקפה והביאה את גופות החברים לקבורה. בשיירה היו גם מכוניות אספקה. הגיעו אנשים לתגבורת והובאה מכונת יריה. החברים מסרו, כי הצבא סירב להיעצר ליד המכוניות שנשארו לאחר הקרב בכביש, כדי להוציא מתוכן את האספקה. המשטרה הבטיחה לשמור עליהן. אולם הערבים שדדו את כל מה שניתן לשדוד, ושרפו את המכוניות. הגוש נשאר ללא כלי רכב. מפקד הגוש החרים טנדר שבא עם השיירה. הנהג בחר להשאיר את הטנדר ולחזור בלעדיו למקומו.
- - -
הגופות הוכנסו לנווה-עובדיה. למראשותיהם הודלקו נרות ונאמרו פרקי תהילים. כל הציבור עבר לפניהם. החופרים התאמצו לסיים את מלאכתם. לפנות ערב הבאנו את החללים
77
לקבורה. ליד הקבר הפתוח הספידם ח. במלים מזעזעות: "אתה שלום, שכל חייך קודש היו לתנועה ולעם, למה נרצחת ככה ? !... ואתה שמואל עודדת אותנו: שקט, חברים, אל תתנו להם להתקרב, אני כבר לא יכול... ! ואתה משה, באת מהאוטו שלך לעזור לנו ונפלת..! ובשל מה זכיתי אני לחזור חי ?..!"
- - - עם ערוב היום הספקנו לכסות את קבר האחים. מיהרנו להתרחץ כדי לקבל את פני השבת - שבת חנוכה. בקבלת השבת נקבע גבול בין עסקי "בית-החיים" לבין חיי יום יום. הדלקת נרות שבת וחנוכה הקלה במקצת על הרגשת הדכאון.
בעת תפילת "קבלת שבת" הורגשה רוח אבלות. קולו של החבר שקידש על היין היה עצור מאד. רק מחצית האנשים הסבו לסעודה, האחרים שמרו בעמדות.
מוצאי שבת אור לא' טבת
נתקבל מברק עידוד מאת הרב הראשי לא"י הרב י א. הלוי הרצוג שליט"א. ואלו דבריו: "בדמע ובצער אני כותב אליכם דברי תנחומים אלה. חזקו ואמצו כי ישועת ה' קרובה לבוא.
"ועתה כל מה שהנכם מוצאים לנחוץ בענין ההגנה עשו. בנו כל הדרוש. אל תתחשבו בשבת קדשנו. זה לא רק מותר, אלא חובה ל עשות. וה' יגן עליכם ויחיש את ישועתו".
- - - בהתיעצות של מספר חברים יודעי תורה סוכם, כי יש להמריץ את הציבור לעבודת הביצורים בשבת. לכן הקדימו בתפילת שבת כדי להתחיל מוקדם בעבודה.
החברים עבדו בהתלהבות. ובזמן העבודה פזמו זמירות שבת. על אף מזג האויר הבלחי נוח עבדו החברות במרץ ובמסירות. מלאו שקי חול ומתחו חוטי תיל לגדר הבטחון.
- - - מועצת הקבוצה התכנסה לשם תיכנון דרכי פעולתנו לעתיד הינחנו שאין לראות באסון מקרה בודד, אלא התחלה של מצור חמור על הגוש. בהתאם לכך נקבע:
עלינו לראות א ת ע צ מ נ ו כחיילים בחזית.
יש לדחות הבדלי דעות וגישות הרגילים במערכת חיינו ולקבל עלינו בלב אחד את כל המסקנות הנובעות מחומרת המצב.
78
עלינו לגייס את כל כוחותינו לביצור ולהתגוננות, גם על חשבון עניינים חשובים אחרים.
עלינו לארגן את חיינו האזרחיים והרוחניים על בסיס שיאפשר לנו להתגבר על ההשפעה ההרסנית של הניתוק מהיישוב. במאמץ הצבאי שיידרש מאתנו יהיה ערך רב לפעולה תרבותית קבועה ומגוונת אשר תשמור מפני ניוון. עלינו לתת דעתנו לאפשרות של פינוי האמהות והילדים.
א' טבת
שוב קרנו אסון.
במוצאי שבת נשמעו שתי יריות בודדות בזו אחרי זו. מעמדה מספר 7, הובא משה פרידריך שותת דם ובלי רוח חיים. עוד לא נרגענו לאחר הלווית חמשת החברים, ושוב צעדנו בשביל המוביל במורד ההר - לבית העלמין. בזמן ההכנות להלוויה, באו חיילים בריטיים עם קציניהם, לערוך חיפוש אדיב אחרי נשק. חששנו מפני תוצאות בלתי רצויות, אבל הענין נגמר בכי-טוב. ירדנו לשטח אבו-ריש וחצבנו קבר נוסף בין הארנים הצעירים.
- - - אחר הצהרים נתכנסו כל החברים לחורשה ליד המנזר באסיפה השתתף לראשונה דני מס מפקד הגוש. נמסרו פרטים על תכנית ההגנה שהוא תיכנו.
ד' טבת.
בעלון "ידיעות היום" אשר התחיל להופיע בקבוצה, נרשמו דברי עידוד אלה:
"ותצא אש מלפני ה', ותאכל אותם, וימותו לפני ה'" (נדב ואביהוא) "ויאמר משה אל אהרן הוא אשר דבר ה' לאמר: בקרבי אקדש.." (ויקרא י').
"היכן דבר ? ונועדתי שמה לבני ישראל ו נ ק ד ש בכבודי, אל תקרא בכבודי, אלא - ב מ כ ו ב ד י". (רש"י שם).
ויאמר משה אל אהרן אל תתאבל ואל תבכה, ואל תחדל מן העבודה --כי הדבר אשר אשר אני אומר לך הוא אשר דבר ה' - ב ק ר ו ב י א ק דש" (רשב"ם שם).
79
לפי צו זה - "אל תבכה ואל תחדל מן העבודה", התחלנו להחזיר את חיינו ועבודתנו למסלול הרגיל.
שוב התחילו לשוחח ליד שולחנות האוכל, שוב הופיעה לפרקים נהרת חיוך על הפנים ובחלל נשמע הד של צחוק.
ה ' ט ב ת.
מקורות זרים מוסרים: מתקיפי השיירה באו מבית-לחם, מבית-סחור ומשבטי הבידואים עובידה ותעמרה.
- - - ערבים אחדים התקרבו לתחומי הגוש כדי לעבד את שדותיהם. אנשינו פשטו בשדות וערכו אצלם חפושים. נציגי הכפר השכן בקשונו למצוא הסדר. סוכם שנתן להם לסיים את הזריעה בשדותיהם, בתנאי שיופיעו בקבוצות גדולות. לאחר סיום הזריעה לא יתקרבו עוד אל גבול אדמתינו.
- - - נסתיימו ימי השבעה. קבוצת חברים, יחד עם בני המשפחה, ירדו לבית הקברות וערכו תפילת אזכרה.
ח ' ט ב ת.
בערב נתכנסו החברים ב"נוה עובדיה" כדי להתיחד עם זכר חללי השיירה, נאמרו פרקי תהילים והושמעו דברי הערכה מפי חברים שונים.
- - - קבוצה מזויינת מאנשינו ערכה סיור פתע במנזר הרוסי ובמערות שבסביבתו, במנזר מצאו את שני הנזירים ואת משפחת האריס. הם נמנעו מלבוא במגע עם אנשינו, בחששם מנקמת הערבים.
- - - נציגינו הציעו למוסדות ההגנה להכשיר שטח למסלול תעופה הוצעו שטחים הבאים בחשבון למטרה זאת. דרשנו בקור של מהנדס תעופה לשם הכנת התכנית.