דרכם ופרשת מלחמתם של הל"ה שלובים במאבקי של גוש עציון. במשך ימים התרכזו מחשבותיהם ותפיליתיהם של תושבי הגוש, סביב גורל האחים שחשו לעזרתם. הקרבתם של הל"ה למען הגוש והקבר שנכרה באדמתו, השפיעי במדה מריבה לחישול עמידתו של גוש עציון.

רק פרטים מועטים הגיעו אלינו ממבצע זה. מרבית החומר רוכז בספר "למד-הא", שהופיע בהוצאת מחלקת הנוער והחלוץ. מהספר הועתקו רשימות ותאורים המתארים את דרכם של הל"ה. החומר הושלם בתאורים, רשימות, יומנים, עדויות חברים ודוחו"ת, שרוכזו מארכיון הצבא ומזה של כפר-עציון,

                       ד ' ש ב ט.

מיומנו של בא-כח הגוש בירושלים:

כל העתונים מרבים בידיעות על הנצחון שנחל גוש עציון. העתונים מודיעים גם על התחדשות ההתקפה בשעות הבוקר של היום.

מכפר עציון הגיעו בלי הפסק מברקים על המחסור בסוללות. מכשיר הקשר פעל במשך כל ההתקפה. עכשיו הקשר חלש. קבלנו שתי סוללות, בשביל כפר עציון.

- - - הוכנה מחלקה. שתצא לעזרת גוש עציון. היא הורכבה משתי כתות של אנשי חי"ש ושתי כתות פלמ"ח, בס"ה כ-40 איש. פיקודה נמסר לדני מס. אנשי החי"ש באו מבסיסיהם בירושלים, אנשי הפלמ"ח נלקחו מתוך יחידה ששכנה במערב ירושלים, ומן היחידה ששכנה במעלה החמישה. נשקם: ארבעה מקלעי ברן, 16 רובים. 15 תת-מקלעים, אקדח, 70 רימונים ותחמושת אישית. הם לקחו אתם עוד 3000 כדורים לרובים בשביל הגוש.

אל אנשי המחלקה הצטרף גם יצחק מרבדים. גם י. פ. איש כפר-עציון, רצה לצאת אתם - אך מטעם המטה הוטל עליו להכין שיירה לגוש, והוא נשאר בעיר. הוא נפגש עם האנשים לפני צאתם, מסר לדני מס ענינים שונים לסידור בגוש. לדוד, חובש גדודי בפלמ"ח, שיצא לארגן את השרות הרפואי בגוש, מסר שתי סוללות בשביל מכשיר הקשר.

137

מתוך דו"ח:

ליל יום רביעי ג' בשבט, בחשיבה, יצאה המחלקה מבית-וגן דרך עין-כרם, והאנשים כולם עמוסים משא כבד: מכשירי עזרה ראשונה, בקבוקי דם לעירוי, נשק מגן וכדורים בשביל הגוש העומד בקרבות. מקצתם עדיין עייפים ויגעים מסיור, שנמשך שלושים שעות בסביבות רמאללה. בדרכם לגוש, נתקלו במחסומים ובגדרות אבנים, ודרכם נשתבשה. מן הכפרים בהרים נפלו עליהם אורות גישוש וניתכו יריות. רוב הלילה עבר ואל מטרתם לא קרבו. אור הבוקר עשוי היה לחשפם לעיני האויב... אז החליטו המפקדים לחזור בדרך הקצרה ביותר לירושלים.

כשהגיעו לירושלים בבוקר יום החמישי, ניתנו להם רק שעות מספר להחליף כח. הפקודה לחזור ולהגיע לגוש עציון - נשארה בעינה. שעת היציאה נקבעה לחמש אחר הצהרים. הפעם יצאו בדרך אחרת. במשוריין יגיעו להר-טוב ומשם יסתננו דרך ההרים ויגיעו ברגל לגוש עציון. שתי חברות, שחברים קרובים להם בין בני החבורה, היו עמהם בצאתם לדרכם. הן ליוום עד לגבול ירושלים בחרדת נפש, ובהרגשת כל הסכנה שבשליחותם הדחופה. אחד מבני החבורה. יצחק הלוי, חשש מאד מפני עייפותם הרבה.  אם ייאלצו להיכנס בקרב לא יעמוד בהם כוחם. אחד הזכיר, כי שוב הם יוצאים לדרך בלי משדר מקשר ! שמא ילך ויביא "ואוקי טוקי" 1 (משדר קטן) אך דבריו נשארו תלויים בחלל. לא היה זמן לשיקולים נוספים, כל רגע יקר !

רשימה של חברה מיחידת הפלמ"ח

"יוצאים, יוצאים לכפר עציון !" - נשמע הקול. תחילה בלחש מפיו של אחד, אחר מפיו של שני ושלישי.וכבר הוא מתנגן מפיות רבים, בצלילי בטחה גברית קולנית או גם בצליל נערי רוטט קמעה, ונתלה באוירו של החדר, חשוף הקירות, שבו שכובים על גבי אלונקות, מכורבלים בשמיכותיהם, אנשי הכיתה, הנחים לאחר ליל מסע.

עייפים היו. מי שנם שנתו, ומי ששכב הוזה, כשמבטו דבוק בפיסת חלון שבנגד, ומי שישב על מטתו כשגבו אל הקיר ועיניו השחורות פקוחות ולוהטות ופיו קמוץ בכוונה - שקוע באלם. והיו גם שקשתה עליהם הדממה, והפכו גופם מצד אל צד. הגופות העייפים ביקשו מנוחה, דבקו בה ולא רצו דבר. עד שמישהוא נכנס לפתע כנראה המ"מ, והטיל את הצו, ופרע המנוחה והסעיר הדממה, וטילטל הגופות בלהט, בלהט של אש. דומה. בא אחד סמוי, אולי עצם התפקיד, וישב ליד כל אחד, כי למה זה נתכווצו כולם והזיזו גופותיהם כמפנים מקום ? מי בהתנערות פתע ומי בהרכנת ראש. ואותו שישב לו דומם והוזה הסיט עיניו, שלהטו עכשיו עוד יותר, ונעצן משום מה בכתם משחיר שבתקרת החדר. והיו

138

שקמו וקרעו את קורי השינה וניערו שמיכות, והיו שקפצו ממטתם באחת. ונשמעה נקישת נעליהם על רצפת החדר וענו לה הדים. והיה אחד שהחריש ושקע כבתפילה ושפתיו לא נעו...

כך חלפו שניות. רגעים, ואולי יותר, עד אשר נפגשו מבטים: מבטי חיוך אמיץ וגלוי ומבטי חיוך בישני, המבקש כאילו להסתיר מבוכת רגע שחלף, ומבטים תמימים, הנולדים בעינים פקוחות שואלות. ומבטי עינים עייפות המבקשות שינה, ותמהון עולם ניבט בהן. נפגשו מבטים ונתרקם הקשר: נקראנו כולנו, כולנו יחדיו.

"נראה שנלך" - הלם בקולו החזי בחור גבוה, שפניו רציניים ביותר, ודברו נתקבל בשתיקה-הקלה. כאילו דיבר בשם כולם ופסק את הדין. ופרצו וגאו קולות שואלים : , מתי ? ואיך ? ומה הדרך בה נלך ?" ועונים : "יש להקדים לצאת, העזרה דחופה, יש לצאת... כמובן... הלא מחכים לתחמושת ולציוד רפואי... יש למהר,.."

ואחד מ"כ, בחור גבוה ורזה. אשר פנים לו מחוטבים ועינים לו גדולות ובוערות שניכרת בהן התגברות על עייפות וניבט מהן עול של אחריות - כבר ישב גחון על גבי מפה, וממלמל לעצמו: "כפרים גדולים, כפרים מאוכלסים כידוע. פה יש לעקוף, ומכאן יש להתרחק ככל האפשר - להתחמק ולהגיע... ובזויות פיו חיוך אל רעיו. ומבטי אימון נישאים אליו.

וכבר קרבו חברים. שירבבו ראשיהם לעבר המפה: "מה טעם ללכת בדרך זו ?" אף נמצא אחד, ששתק כל הזמן ועתה אמר: "צריך היה להחליפנו, לא ניתנת לנו די מנוחה, והדרך תהיה כנראה קשה, והמשא רב". והמ"כ השקוע עדיין במפה ונראה כלא שומע. אומר, תחילה בלחש: "באמת, האנשים עייפים כל כך, ודאי נצטרך הלילה להיכנס לקרב, והאנשים עייפים". ובקול גובר, כמתגבר על עצמו, הוסיף: "אין אנשים אחרים. אנחנו מוכרחים ללכת." ולקח עפרון והשעין המפה על גבו של ילקוט וביד בטוחה, ובכוונה רבה, כמעט בדבקות של רוך, הלך ומתח קו מהר-טוב, בדרך ההולכת ומתעקלת ועוקפת כפרים ויורדת ואדיות ושבה ועולה על גבעות, ועולה ועולה עד משואות יצחק. ושם נח העפרון. וכל אותם שעיניהם נעוצות היו במפה והיו מלוות את מהלך העפרון על פניה. קפאו בשתיקה. שתיקה ממושכת.

וכך בשתיקה היה טוב. עוד היתה מנוחה. ועוד לא פגה חמימות השינה, ועוד ישבו יחד, ומישהו עוד חייך לדבר הלצה, ואף נמצא מי שחילק תפוחים עסיסיים. בעלי לחיים אדמוניות, שריח להם וטעם להם שאין לכנותו בשם. לעסו הבחורים בחמדה. והמפה עודנה בידיהם, אך הוסרו הראשים מעליה וניתז מפיהם עסיס התפוחים על קצה המורם, וכבר דיברו על החופש, "כשנשוב משם"...

- כך התחיל המשפט ולא נסתיים. כיוון שפרצו ובאו הפקודות בענייני היציאה, וכבר לא היה זמן. מיהרו הבחורים להתלבש ולאסוף ילקוטים או להודיע בקולי

139

קולות על כובע שנעלם. וכבר יוצאים כולם בחבורה מן החדר. בצעדים מתנערים שלאחר מנוחה כל שהיא.

השעה היתה שעת אחר הצהרים, ודממה היתה ברחוב, והרחוב ירוק, יורד במדרון עשוי מדרגות מדרגות רחבות, מכוסות נשל מחטי אורן כמרבד ונוף ארנים להן כחופה. והצועדים צעדו מחרישים כמעט. עטויה רוח נאדרת. ומלווה הרבה הרבה משאי-אהבה. צעדה החבורה לקראת תפקידה. "לא כולם ראו בצאתם מבין הארנים. כי השמש עמדה כבר לשקוע והציפה באודם דולק את הפסגות ותלתה געגועי אין-מוצא באויר המדמים. ואולי בכל זאת הרגישו, כי ירדה עצבות של ערב ושל קצו של יום, בעוד ליל- הקרב מחכה ליוצאים בהרים. מי יודע מה יארך לילה שכזה ? אכן לאחריו יבוא ויעלה השחר, יאיר היום...

כך הלכן מחרישים, איש איש נושא עולמות הגיגים. והנה נשמע קול: "פה חכו. מיד יבוא אוטו". חיכו. תחילה בשתיקה עצובה כמעט, ואחר החל אחד לפזם לעצמו, עד שקולו, ערב ומוכר, נסתלסל והתרונן: "אז תשיר כל בקעה ויריע כל הר"... ושנים, שישבו מן הצד, החלו אחריו, תחילה בפיזום. ואחר כך, כמעט במפתיע בעידוד: "נריע, נריע בקול"... והיה טוב, וכבר לא היה עצוב כל כך. משהו קל ורונן היה בשיר, ורבים כבר פיזמוהו בקולות בוטחים ושקטים: "עורה' עורה..." והנה בא האוטו. טירטר ורעש. כולם קמו וקפצו, בשובבות נערית. בחפזת-מה מלווה צהלה. על האוטו הפתוח. אף נתלו בכנפיו, ונסעו כברת דרך. כאן עמדו וחיכו להם המשוריינים, כבדים, אטומים וסביבם רחש תנועה, מעמיסים משא וקוראים קולית. ויש מתלוצצים. ומי שנשאר לו עוד מה לומר עם לבו, עומד מן הצד, מדשדש ברגלו אבן קטנה בצדי הדרך או מגלה פתאום עוד הפעם שהנה שקעה השמש, חלף עבר יום. עוד יום...

ניתנה פקודה לעלות. צפופים הם עומדים באוטו, וכבר אין רואים אלא את השורות האחרונות בלבד. הם פושטים ראשיהם קדימה, ועיניהם שולחות ברכת פרידה, ואומרות עוד ועוד דברים של פרידה. שאין להם שיעור לעולם. רגע. והמשוריינים ניתקים ממקומם רעש. קריאות ברכה. קריאות שלום. והנה הרחיקו. רצת אחריהם. רצית להיות עמהם. לעצרם. לומר עוד מלה, ונעצרת מבלי דעת. הניפות ידך אליהם. וידיהם הונפו לעומתך מבעד המסך שהורם. והיו ידיהם מונפות. מונפות לשלום עוד זמן רב עד אשר נעלמו מעבר הדרך הפונה דרומה.

אביבה ק.

140

מפי לוחם שצורף עם חבריו למחלקה היוצאת:

ביום החמישי, 15 לינואר לפנות ערב, באה קבוצתנו מתלפיות לבית הכרם. וכאן עלתה על מכוניות משוריינות ויצאה להר-טוב. נסיעה שקטה, מצב רוח מרומם. אף התחלנו לשיר, אלא שנצטוינו לא להרעיש. הגענו להר-טוב. אחר-כך היתה פגישה לבבית עם אנשי המקום. - הכנה ליציאה. בקורת נשק וציוד, וחלוקת ציוד נוסף. צריכה היתה להיות מנוחה, אך לא היתה. מהתלות, עקיצות. קרוב לאחת עשרה התחילו לזוז. הלצות: "אם אחד משנינו לא ישוב -- תמסור דרישת שלום". יעקב, בתור סגן-מפקד. דאג לענייני הכיתה, לכידונים, לאירגון הציוד, דאג לכולם. הלכנו ברגל, בשרשרת. מפעם לפעם הערה לשקט. לצורת ההליכה. חושך צלמות. ההליכה היתה קלה ונעימה. על יד הכביש העולה לבית ג'מאל נתעכבנו לשתות מים מהמעין, חנינו בואדי ואחר חזרנו ועלינו. כדי לרדת לואדי שני, ההולך דרומה. בהיותנו על הרכס, כשמונה ק"מ מהר טוב, חלה אחד החברים והחובש המחלקתי נתן הוראה להחזירו לבסיס. דני קרא לי ופקד עלי להחזיר את החולה. ביקשתי עוד חבר לעזרה ונפרדנו. "שלום לרבדים". - "שלום לירושלים". חיכינו עד שנדם קול צעדיהם ופנינו לדרכנו.

א. ג.

מתוך דו"ח פנימי:

בראשית דרכם הדביקם משוריין אנגלי עם משדר ועיכבם שעה קלה, הסתובב ומיד חזר לירושלים. יש יסוד להשערה. כי מכאן נמסרה ידיעת ריגול לאויב על צאת הקבוצה. וכן. סיפר לי על העניין החבר רפאל מפקד הר-טוב: קיבלנו ידיעה שעם השכה הערב, עד שעה שבע, תעבור אצלנו מחלקה בדרכה לגוש עציון, עלינו להגיש להם את עזרתנו. אתם עמדה להגיע אלינו כיתה נוספת שהצטרפה אליהם בדרך ירושלים: כיתה זו באה אלינו לחיזוק ההגנה בהר-טוב. נוכח הסכנות הצפויות מן הסביבה. המחלקה והכיתה נתאחרו בדרך. מחמת קילקול במכונית. ורק בשעה תשע וחצי בערב הגיעו אלינו, עמוסים משאם. עייפים ורעבים. ערכנו להם סעודת ערב ופתחנו בהתיעצות על דרכם. סמור להר-טוב עמד בית המשטרה האנגלית ובו אנגלים יחד עם חיילי הלגיון הערבי, מן ההכרח היה להוסיף דרך של שבעה שמונה קילומטרים כדי לעקוף את אלה. בהתפקדם היתה השעה אחר אחת-עשרה בלילה. המפקד רפאל וכמה ממגיני המקום יעצו להם לדחות את יציאתם לגוש עציון לליל שישי, כי ברור היה לאנשי הר-טוב, גם אם המחלקה תעשה חמישה קילומטרים לשעה, ולא תיתקל בשום מכשולים - לא יגיעו למחוז חפצם, כי שעות הלילה המעטות לא תספקנה להם. המפקד רפאל דרש מדני מס. כי יתקשר עם ירושלים: ניסו

141

להתקשר ולא הצליחו. דני מס עמד על דעתו, כי יש הכרח להגיע בו בלילה. הוא סמך על ההסכם עם המפקד בירושלים, שאם יהיה צורך להניאם מצאת את הר טוב, יבוא מטוס ויאותת להם זאת. המחלקה מנתה ארבעים מגינים. שנים מהם, לא היה בידם כל נשק. דני דרש ממפקד הר-טוב נשק לשנים אלה, אך המפקד המקומי לא יכול למלא דרישה זו, כי בהר-טוב עצמה לא היה נשק במידה מספקת והשנים נשארו בהר-טוב.

באותו יום שלפני צאתם - מספר רפאל - נפסק השידור מגוש עציון. דני מס הניח, כי סוללת המשדר בגוש עציון נתקלקלה ולקח עמו מהר-טוב סוללה בשביל גוש עציון.

מפקד המקום וכמה ממגיניו, ליוו את שלשים ושמונת היוצאים, מהר טוב. הם ירדו מגבעת הר-טוב בדרך הואדי מול צרעה, הקיפו את שדות הר-טוב ופנו שמאלה, בדרך הואדי, עד גשר פסי הרכבת, ועל יד התאנה הגדולה נפרדו. הפלוגה המשיכה את דרכה בואדי. בדרך בין מורדות הגבעות של בית-שמש ודיר-אבאן, נקעה רגלו של אחד מבני החבורה. שני חברים חזרו עמו לסעדו ולהשיבו להר-טוב. בחרדה רבה לגורלם נפרדו מהם בני החבורה. השלשה הגיעו להר-טוב עם בוקר. אותה שעה, מספר רפאל, הגיע אוירון שלנו להר-טוב, הסתובב, אולי גם מסר סימנים כל-שהם וחזר.

ביום שישי בשעה עשר בבוקר, הסתננה אלינו ידיעה, על ידי אחד הערביים שעמד אתנו בקשרים ומסר מפעם לפעם ידיעות על המתרחש בסביבה, כי חמישים יהודים וביניהם בחורה אחת, נכנסו בקרב בסביבת "בית-נטיף" והערבים אומרים כי כולם עד אחד נהרגו. אותו ערבי מסר למפקד כי היהודים סימנו את דרכם בואדי ופיזרו בעקבותיהם מין סיד או קמח המוליך עד הר-טוב. רפאל שיער, כי היה זה דינמיט ממשאו של אחד מן החבורה, שלא הרגיש בחור אשר בשקיק העמוס, רפאל לא נטה להאמין לדברי הערבי, כי משעות הבוקר התחדש קשר המשדר מגוש עציון לירושלים. סבור היה כי הקשר התחדש בעזרת הסוללה שהביאו עמם הל"ה.

מתוך דו"ח רשמי

...המחלקה נתקלה בכוחות אויב גדולים. נכנסה בקרב אתם והסבה להם אבידות. תוך שלבי קרב הגיעה המחלקה לבית נטיף ושם החזיקה מעמד שלוש שעות. בינתיים הוזעקו כוחות ערביים גדולים מהסביבה הקרובה והרחוקה של איזור חברון, וכפי שנמסר הגיע מספרם לאלפיים איש. האויב לחץ על המחלקה והדפה מאותו מקום מזרחה, וסמוך לגבע חוסלה.

בשלב האחרון של הקרב היו אבידות האויב: 11 הרוגים ו17- פצועים. בכל שלבי הקרב עם מחלקת הל"ה הגיע מספר הנפגעים של האויב ל17- הרוגים ו40- פצועים,

              142

מתוך דו"ח של קצין בצ.ה.ל:

כשחזרנו לאיזור עם יחידות צה"ל, חקרנו ושאלנו כל ערבי שבוי וחיפשנו פתרון לתעלומה. מדברי ערבים שנחקרו, מצטיירת תמונה זו: השלושים וחמישה יצאו מהר-טוב לגוש דרך הואדי העובר ממערב לדיר-אבאן, ומשם המשיכו במעלה הואדי צפונית מערבית מצוריף. עם שחר נתקלו ברועה ערבי ושאלוהו לדרך. הרועה הלך והזעיק את ערביי הסביבה. הכפר צוריף שבקרבת מקום, שימש אכסניה ובית ספר ללוחמים הערבים המקומיים. הללו יצאו בהמוניהם ובשעה 09.00 החל קרב בין אנשינו לבינם. עד שעות הצהרים נמשך הקרב, כשאנשינו מנסים להבקיע דרך לגוש אשר היו רחוקים ממנו רק 5 ק"מ. מדברי השבויים מתברר, ששש פעמים ניסה האויב להסתער עליהם וניגף.

כשאזלה התחמושת והערבים הסתערו בשביעית, קם אחד מביניהם וזרק רימונים. האויב השיב באש קטלנית והתקרב לאנשינו בתקוה, שלא נשארה בהם רוח חיים. אולם אותו לוחם, שתואר בפי השבויים כחסון ושחור. התרומם שוב וקיבל את פני המתקיפים ברימונים. לאחרונה נמצא כשבידו אבן.

בעקבות המחלקה

מתוך הדו"ח של מפקד היחידה בהר-טוב:

ביום השבת בשעה 9 בבוקר חג מעלינו מטוס והודיע, שהוא יוצא לחפש אחרי המחלקה האבודה, וכי עלינו להתארגן בינתיים ליציאה. כעבור שעה חזר המטוס והודיע שלא נתגלה דבר. היה ברור, כי השלושים וחמשה לא הגיעו למחוז חפצם ועקבותיהם לא נודעו.

יצאנו לחפש את חברינו. היינו כששים איש מצויידים היטב. חלק מן הדרך עברנו במכוניות. כאשר הגענו לערוץ שלפני הכפר הערבי דיר-אבאן, ירדנו מהמכוניות תוך כדי הגנה היקפית. אך התחלנו להתקדם, הרגשנו מיד בתכונה רבה בין ערביי הסביבה, שהיו בשדה, ניתן להם סימן אזעקה על ידי פעמון המנזר שבכפר. מנזר זה שימש כרגיל בית-ספר לערביי הסביבה, אולם עכשו, כנראה, הפך גם הוא בסיס לכנופיות. התקדמנו לעבר המשלט הראשון. משהגיע החוד שלנו למשלט, נפתחה עלינו אש ממרחק של ארבע מאות וחמשים מטר בערך. אולם אנשינו תפסו את הנקודה, בהבטיחם את עצמם. פתחנו באש על כנופיה ערבית, שהתחילה להתקדם לעברנו. ראיתי שני ערבים שנפגעו ונפלו.

ערבי אחד, שהיה בטווח קרוב, איבד, כנראה, מרוב התלהבות, את עשתונותיו, והסתער על אנשינו, בנופפו בחרב שבידו. ניתנה פקודת אש לאחד מצלפינו, והערבי נפל הרוג.

אותה שעה קיבלתי ידיעה, שאחד מחברינו נהרג. ניגשתי למקום. החבר היה מוטל במדרגה נמוכה מאד של הגבעה, בגובה של מטר בערך. הוא נמצא בשטח פתוח לגמרי, בלי כל מחסה, ולאותו המקום כוונה כל הזמן אש צלפי האויב. נתתי פקודה להוריד ממנו את נשקו ולהעבירו למכוניות שחנו במרחק של ק"מ בערך. שלשה מאנשי ניגשו למקום, על אף האש שניתכה על השטח, ותוך כדי חיפוי חזק, התחילו להעלות את החבר למקום מחסה.

143

קשה היה התפקיד ודרוש היה אומץ רב כך' ומלאו. אולם האנשים ידעו את אשר לפניהם והצליחו במאמצים רבים, להביא את גופת חברם לשטח מוגן.

בינתיים נתברר, כי אין טעם להמשיך בחיפוש. כוחות גדולים של האויב התחילו להתרכז מסביב. ניתנה פקודה לנתק את המגע, וכוחותינו התחילו לסגת לעבר המכוניות, תוך כדי חיפוי הדדי. שתי כיתות נשארו להבטחת הנסיגה.

באותו זמן התחיל האויב להתקדם אלינו משלשה עברים, מפקדי הכיתות שלטו בבטחה ובקור רוח, באנשיהם. חסכנו תחמושת, וכל כדיר שנורה היה מכוון כלפי מטרה ברורה. ואמנם הצלחנו בכוחותינו הקטנים לעכב פעולה גדולה של האויב, מקלע אחד, שחיפה על הנסיגה, היה כל הזמן תחת אש צלפי האויב ושנים מאנשי המקלע נפצעו. אף-על-פי-כן המשיך בחיפוי בלא הפסקה,

אנשינו היו בפעולה כל היום, בל. אוכל ובלי מים, אך איש לא התלונן. כל אחד עשה בשקט את מלאכתו. לבסיס הנסיגה הגענו בלא תקלות.

יש לציין במיוחד את הכיתה, שחיפתה על הנסיגה מצד דרום. המקלען שלה היה למופת. בכלל היה ציות מלא לפקודות והבנה הדדית רבה, אולם הורגש חסרון רב בתחמושת.

לאחר יומיים נודע לנו ממקורית מוסמכים, כי עשרה ערבים נהרגו בקרב ולפחות עשרים נפצעו. אבידותינו היו: הרוג אחד ושני פצועים.

ה' ש ב ט.

מיומן כפר-עציון:

אנשינו יצאו לשטחי אוכף המוכתר וההר הרוסי, כדי ללמוד את דרכי המלחמה של הערבים. בשטח נמצאו עמדות ארעיות, לידן נמצאו תרמילי כדורים מתוצרת גרמנית, טורקית, צרפתית, יונית ואנגלית. בשטחי המטע שבאוכף המוכתר מצאו החברים רסיסי פגז שנורה מתוך המרגמה שלנו וכתמי דם רבים. המפקדים סכמו את לקח ההתקפה.

- - - היום הופיע שוב החייל הבריטי. נהג האמבולנס, שהעביר אתמול לירושלים את הפצועים וחברות אחדות. שלא יצאו בעת פינוי הילדים והאמהות. חברנו מאיר קשר קשרים טובים עם הקורפורל הבריטי. הלה הסכים לקחתו אתו לירושלים לשעה, כדי שיוכל למסור דרישת שלום לחברות ברטיסבון. מאיר לקח אתו צרור מכתבים לחברות. היתה זאת חויה בשבילן. לשמוע פרטים על מהלך הקרב ועל שלום החברים. מאיר חזר ובפיו הבטחה מפי החייל, שישתדל לבוא אלינו, בדרכו ליחידות החונות באיזור חברון. הוא הבטיח להביא לנו דלק ולמסור מכתבים בירושלים. אנו שמחים על הסידור הזה. אף כי רבים הם החוששים פן יפלו מכתבינו לידי האויב. החברים הוזהרו שלא להזכיר במכתביהם עניני בטחון. הם נדרשו לא להרבות בדברים מיותרים עם החיילים הבריטיים.

- - - בשעות הצהרים הודיעו מ"משואות יצחק" ו"עין צורים". כי בסביבתם נשמעות יריות רבות. התצפיות והמסיירים לא גילו שום דבר חשוד, ולכן חשבנו כי אלה הם תרגילי הערבים בכפרים השכנים.

144

 (תמונות- עמוד אחד: מפת ההתקפה בג' שבט, מפת דרך הל"ה, הלוית הל"ה, סתימת הגולל)

- - - קיבלנו את פני השבת באולם "אברהם" בנוה עובדיה. אשר על דלתותיו וקירותיו ניכרים פגיעות כדורי האויב, סימני הקרב האחרון. התפילה היתה נרגשת מאד. ובלבנו הרגשת הודיה.

לאחר שירת "לכה דודי", קרא שליח הצבור יוסף, את פרק י"ח בתהילים: "... את דברי השירה הזאת ביום הציל ה' אותו מכף כל אויביו".

מפקדי המקום שהשתתפו בתפילה היו מדוכאים וחרדו לגורל המחלקה שטרם הגיעה. הם נמנעו מלמסור לאנשים את חששותיהם.

ו' ש ב ט

גם בליל השבת הוזהרו השומרים, לא לפתוח באש על קבוצה שתתקרב. השומר נצטווה לאותת בזרקור לכיוון מערב וצפון. על הגבעה הצהובה הודלקה מדורה. בחצות נחלצו חוליות אנשי פלמ"ח לסיורים בסביבה. הם לא הביאו כל ידיעות.

לפני עלות השחר, יצאו כתות מאנשי המשקים והמגויסים לגבעות הסביבה, כדי לחפש את המחלקה. דאגה כללית אחזה את אנשי הגוש.

- - - רדיו ירושלים הודיע, כי יהודים תקפו את כפר צוריף והשתלטו עליו, ששה ערבים נהרגו. לא ידענו את פשר הידיעה - אך חששנו כי היא אינה מבשרת טובות.

מצב הרוחות בעת תפילת השבת היה מדוכא ביותר - בניגוד לאוירה ששררה אמש. האנשים התהלכו עצובים וחרדים.

- - - בשעות שלאחר הצהרים הופיע מעל למחנה מטוס יהודי, הטייס השליך פתק ובו הוראה, שנפרוש מזרנים בשטח פנוי, כדי שיוכל להוריד עליהם סוללות למכשיר הקשר. עשינו כפי הוראותיו, אך הסוללות נשברו מכה החבטה. הטייס הודיע לנו בפתק, כי הוא מחפש את עקבות מחלקת התגבורת, אך עד כה לא מצא אותם. בסיום נרשמו דברי עידוד.

- - - אותה שעה שהו אצלנו שני החיילים הבריטיים אשר הביאו דלק. הם ספרו כי הערבים העובדים במחנה שלהם בתלפיות, שוחחו ביניהם על דבר 50 יהודים, שנהרגו בהרי יהודה. העברנו את הידיעה לירושלים.

לפנות ערב הופיע הקצין דוגין ממשטרת חברון וניסה לחקור אותנו בדבר מחלקת התגבורת. לא היתה לנו אפשרות למסור לו שום דבר ברור.

- - - מירושלים הודיעו לנו, כי מקורות ערביים מסרו על דבר גופות יהודים שנמצאו בין ג'בע וצוריף. במוצאי שבת, מסר רדיו ירושלים פרטים על מחלקת התגבורת שאנשיה נהרגו.

תדהמת-כאב אחזה את כל האנשים. ההרגשה הכללית היא: הם נפלו נחושם לעזרתנו, ואנו לא ידענו על הקרב בו הוכרעו ולא יכולנו לצאת לעזרתם.

145

ז'  שבט

ביום ראשון לפני-הצהרים הופיעו זחל"ם של הצבא. אתם הגיע גם מפקד המשטרה, להודיע לנו, כי הערב תובאנה ל"ה הגויות לכפר עציון. זמן קצר אחרי זה הודיע גם המטה בירושלים, שאנשי המחלקה יובאו לקבורה בכפר עציון. אנשינו ירדו ליער, בצלעי אבו-ריש, והתחילו לחצוב קבר אחים גדול. עם חשיכה הופיעו בחצר כפר עציון שלש מכוניות משא, מכוסות ברזנטים, בליווית זחלים ומשמר צבא. שוב הופיע קצין המשטרה ובקש מכל הנשים להכנס לבתים. הבחורים נגשו למכוניות, לעיניהם נתגלו גויות ערומות בתוך שלולית של דם, וסימני התעללות ניכרו בהן. האנשים נרתעו לאחור, אחדים מהם התגברו על הזעזוע הראשון ונגשו להוריד את הגויות. המטפלים בגויות בקשו את אנשי הצבא לכבות את אורות מכוניותיהם, והמשיכו באפלה,

הגויות נעטפו בבד ובסדינים. הונחו על אלונקות, והוכנסו ל"נוה עובדיה". כמה מן הגויות היו חבושות תחבשות. דבר המוכיח כי בעת הקרב הספיק החובש לטפל בפצועים.

החיילים הבריטיים עמדו כל הזמן מנגד כמסומרים למקומותיהם, בהבליגם על התרגשותם. ליד הגויות הועמד משמר כבוד. הודלקו נרות, ומשמרות חברים שקראו פרקי תהילים - התחלפו משך כל שעות הלילה.

לאחר שהגויות הועברו ל"נוה עובדיה", שאל מפקד המשטרה, במה יוכל לעזור ביום המחרת. בקשנו את עזרת הצבא להבאת ההורים והקרובים להלויה. הקצין היה נרגש, לא רצה לטעום דבר, כמנהגו תמיד, ונפרד מאתנו.

ח' ש ב ט.

מתור יומנו של מכר:

בשעות הבוקר הגיעה שיירה מירושלים שהביאה את הקרובים להלויה. חלק לא הספיק להגיע.

הם ירדו מהמכוניות, שקטים ודמומים. פנו לכל צד כאילו חפשו את יקיריהם, פניהם הקודרים הביעו רצון להתאפק ולא להכביד באבלם על אנשי המקום.

ביניהם בלטו גבר ואשה אשר שמרו על שקט נפשם, ריכזו סביבם את יתר הקרובים, ועודדום לעמוד במבחן אחרון זה. האשה הסתובבה בין הבתים, התבוננה בכל העברים, כאילו חיפשה את רשמי פעליו של בנה דני ז"ל, אשר עשה כאן שבועות מספר ופעל הרבה להגנת המקום. אל יתר האמהות אמרה: "זה שנים, מאז נודע לי על שייכותו של דני לפלמ"ח ועל תפקידיו, הייתי מוכנה לסוף כזה. כל השנים הללו כשהיה בא לבקר בבית ולשהות במחיצתנו, היו לי כמתנה".

146

כאגדת קדומים מסופרים הדברים בלחישה מפי חברה לחבר. אחד מוסיף: "אם הורים כאלה לנו - נעמוד במלחמה".

באותה השעה עסקו אנשי ההגנה ביחד עם אנשי חברה-קדישא שהגיעו מירושלים. ובראשם הרב לוין, בזיהוי הגופות ובעטיפתם בכלי לובן - כהכנה לדרכם האחרונה. לאחר מכן הונחו הגופות באולם, וליד כל אחד הוצב שלט קטן, עליו נרשם שם החלל. ושני נרות דולקים. משמר כבוד שמר למראשותיהם. הרב לוין אמר פרקי תהילים ותפילת אזכרה.

הקרובים נכנסו לאולם וכל אחד חיפש את השם הקרוב ללבו. אם אחת אמרה: "הרי כולם בנינו הם" - אך הלב נמשך לשם המוכר. אב תימני התישב לרגלי גופת בנו וקרא פרקי תהילים. בפינה שניה, שכבה אשה צעירה ליד גופת בעלה, הליטה פניה בכפיה ודמעותיה ניגרו ללא הפוגה. במקום אחר כרע אב ליד גופת בנו יחידו, ושוחח אתו על צרת נפשו, על חרדתו לגורל האם, שלבה החלש לא יוכל לשאת את המכה.

הורים, רעיות, אחים ואחיות, כולם עמדו דמומים ובכו ליד גופות יקיריהם, שבעוד שעה קלה יעבירום למנוחת עולמים.

הופיע מטוס והוריד ארבע אלונקות. האלונקות שבמחנה לא הספיקו להעברת הגופות לבית הקברות.

פעמיים ירדה הלויה מהכפר לשיפולי הגבעה מעל ואדי אבו-ריש, מקום, שנכרה קבר האחים הגדול בתוך חורשת הארנים הצעירים. נושאי המיטות, חיילים, אנשי המשק והקרובים, צעדו דומם בשביל היורד. מחזה נוגע עד הלב היתה, דמותה של אם אצילה ושקטה שצעדה מאחורי האלונקה, בידה היא תמכה את ראש בנה יחידה, שבלט במקצת מתחת לכיסוי שעל גבי האלונקה - כאילו חי בנה ולטיפת האם תקל לו.

גדול ורב מידות היה קבר האחים. בתוכו הושמו מחיצות אבן ועץ - להבדיל בין גופה לגופה. משגמרו את הנחת הגופות, כיסום בעצים ובערימות אבנים, כדי למנוע מחיות היער לחטט בתוך הקבר.

אברהם ה. נציג המטה בירושלים, נפרד במלים קצרות מאת החללים. נורו יריות כבוד, חבר קרא את פרק צ"ד בתהילים "אל נקמות ה', א-ל נקמות הופיע", ותפילת קדיש נאמרה על-ידי אחד האבלים.

השמש נטתה מערבה והקרובים הצטרכו לחזור למקומותיהם. מלווי השיירה האיצו בהם. בבית הקברות נשארו עוד חברי המשק וחיילים, שכיסו את הקבר היקר.

- - - הצבא העמיד משמר מצוייד בזחלים ובמקלעים בין בית הקברות למרגלות הסלעים. בו בזמן הבטיחו בחורינו את בית הקברות מצד אוכף המוכתר. באותו היום. הופיע לראשונה הנשק הבלתי ליגלי גלוי לעיני השלטונות.

147

- - - יחד עם המלוים החוזרים עזבו גם אחרוני הבלתי לוחמים את הגוש. אתם עזב גם יגאל, זקן השומרים בארץ, שעשה בגוש מאז עלו חברינו להתישבות, כאחראי ליחסים עם השכנים. קשה היתה לו הפרידה, אך נאלץ ללוות את חיה אשתו החלשה והזקוקה לטיפול רפואי.

מתוך דו"ח:

לאחר ההלויה, מסר לנו קצין המשטרה פרטים על איסוף הגויות.

ביום שבת קיבל הודעה ממפקדת המשטרה בירושלים, על נפילתה בקרב של מחלקה יהודית בסביבת צוריף. לפי הידיעה הזו, ובהתאם לפרטים שאסף אצלנו, יצא לצוריף. כינס את המוכתארים ואת נכבדי העדה, וחקר אותם. תשובתם היתה אחת: "ולא מא בעריף", כלומר, לא ראינו ולא שמענו. כל לחץ וכל השתדלות לא הועילו. הקצין נאלץ לחזור חברונה כלעומת שבא.

ביום הראשון נדרש שנית על ידי המפקדה לגלות את הגויות בכל מחיר. הוא חזר שוב לצוריף, בלוית פלוגת צבא, אסף את המוכתארים מחדש, שידל ואיים, אך שום דבר לא הועיל.

לבסוף נקט בטקטיקה חדשה. שיחר למוסר אזנם, ואמר להם בזו הלשון : "מילא מה שעשיתם ביהודים, עשיתם טוב, היהודים הם אויביכם, אבל זכרו שהנשמה שייכת לאללה, ועליכם להוציא את הגויות, בכדי שיובאו לקבורה". אחרי זמן קצר הופיע נער קטן, קרא לו החוצה ואמר : "בא ואראה לך את הגויות". הוא הוציאו לבקעה בין צוריף וג'בע. ושם מצא את שלושים וחמש הגויות הפזורות על פני השטח. הקצין ניסה לשדל את הערבים שילקטו את הגויות על דבשות גמליהם, כדי לרכזן בתוך מכוניות הצבא. אולם הם מאנו לטפל בהן. לבסוף נאלץ לאסוף בעזרת החיילים את הגויות על אלונקות ולהכניסן למכוניות.

מכתב תנחומים שנשלה אל הורי דני מס:

. . . הספקנו להכיר אוו דני בשבועות המעטים אשר שהה אצלנו, עד כמה שמידת צניעותו וענוותנותו הניחה לאנשים מן הצד להכיר אותו, וכולנו מלאי הערצה ליקר מידותיו וכשרונו הפיקודי הרב. כל הציבור שלנו קיבל בצער את הידיעה, כי דני נקרא לתפקיד אחר. עצם נוכחותו נסכה בטחון יתר בין חברינו, אבל הבינונו, כי הוא נחוץ במקום יותר חיוני. נפרדנו ממנו באהדה רבה וקיווינו כי ניפגש עמו בימים שמחים.

לאחר ההתקפה (בג' שבט). כאשר נודע לנו על התגבורת הבאה אלינו בראשותו של דני, שמחנו מאוד. אבל עד מהרה נהפכה השמחה לאבל ולא זכינו, שדני יתרום עוד מכשרונו ונסיונו הרב לבטחון הגוש.

148

אצלנו מזכירים לא פעם: "דני עשה ככה", "דני אמר ככה", "זה סידר עוד דני ז"ל". האמינו, כי זכרונו של המפקד המוכשר והאדם בעל המידות הנאות, חי וער בלב רבים מציבורינו. בתקומת ישראל ומדינתנו, בעזרת השם - ננוחם כולנו.

קבוצת אברהם / כפר עציון.

דבר הפיקוד העליון אל מגיני ירושלים:

האויב בחר בירושלים כמטרה ראשונה להתקפה על הישוב העברי. האויב בקש להכות את העם העברי בלבו - בירושלים.

מגיני ירושלים נערכו להגנה.

הדפתם התקפות-המרצחים. התוקפים לא השיגו מטרתם. ירושלים מוגנת ואיתנה. פגעתם בקיני המרצחים, הכיתם את האויב מכות אנושות, הנכם מגינים בכח על העיר העתיקה, הנכם עומדים על משמר התחבורה העברית בדרכים. בצעתם עונשים קשים לאויב בבית צפפה, בשיך-ג'ראח ובמרכזים אחרים.

ההתקפה הגדולה ההמונית על גוש עציון שנערכה על פי החלטה מיוחדת של הועד הערבי העליון - נהדפה בכח ובגבורה, אשר שברו רוחם של התוקפים והרבו חלליהם.

תפקידכם קשה ואחראי, העיר גדולה, מפוזרת ומעורבת. האויב שוכן בשכנות ובמארב, השלטון מפריע ועויין. עורך חפושים, ומחרים נשקנו - שלל בעיית קשות. אשר גם צבא הנשען על מדינה, היה מתקשה בפתרונן.

עמדתכם ויכלתכם לכבוד לכם ולאומה.

פקודה זו נשאת אליכם ביום בו תחלקו הכבוד האחרון לחבריכם אשר חשו לעזרת גוש עציון הנתקף. הם נתקלו בדרכם הקשה במארבים שהזעיקו המונים. הם עמדו בקרב בגבורה ונפלו בקרב. דמם ייפקד !

אחים האבל והכאב מהולים בחרון. נכבוש הכאב ונחשלו לכוח איתנים לשבור כוח-אויב ולגונן על מפעלנו ועצמאותנו.