גוש עציון הוכרע, עשרות רבות מבניו ומגיניו נפלו חלל בפני אויב ואין קובר. מאות בנים ובנות הובלו לשבי. ישובי הגוש שממו מאין יושב. בתיהם נותצו עד היסוד. בגנים שולחה יד מחבלת ועדרי עזים שוטטו בחורשות.

ובמרחק לא רב קם ויהי הנס. קרבן הדמים של גוש עציון נרצה. ירושלים עמדה בפני האויב ויכלה לו. ירושלים ובנותיה --בהר ובשפלה, בגליל ובעמק, בצפון ובנגב, -- לחמו וקוממו את מדינת ישראל. גדולה היתה המשימה ורבו התפקידים הכרוכים במלחמה, בנצחון ובתקומה. עם כל זאת לא נשכח גוש עציון, לא נשכחו בניו אשר נפלו חלל. לוחמי העם - רעיהם של לוחמי גוש עציון ובני עציון ששרדו, -- הם שמעו את זעקת אדמת הגוש השבויה ובלבם צעקו דמי חבריהם שלא כוסו.

       וכך מקונן אחד הלוחמים את קינת אדמת הגוש השבויה:

"אז שמעתי הבכי, נורא מכל בכי בעולם

 בכי אדמת הקרבות.

ותקונן במספד אחרון, וגופי מרוקן מחיי.

ותקרא: "אל תטשני ילדי, אל תטוש את אמך לזרים".

ואזעק: "מה אוכל לעשות לך אמי?!"

ותקרא: "אל תטשני היום לנכרים!" 

המשורר רואה בעיני רוחו את גופות חבריו לנשק ושומע את דברם. :

"הנה מוטלות גופותינו, שורה ארוכה, ואיננו נושמים.

אך הרוח עזה בהרים... ונושמת. והבוקר נולד, וזריחת הטללים רוננה.

עוד נשוב, נפגש, נחזור כפרחים אדמים.

תכירונו מיד, זו מחלקת ההר. האילמת.

אז תפרח, עת תדם בהרים זעקת יריה אחרונה..."

הגוש רחק מהעם. משמרות קלגסי האויב הוצבו ביניהם ואין פוקד את נוה עציון. הם חסמו את הדרך בפני בן ורעיה, אב ואם, בפני רעים ואחים - מלבוא ולחונן את מזבח יקיריהם, ללקט את עצמותיהם ולאסוף את שרידיהם. אך אלו לא שקטו, ללא הרף

523

התדפקו על פתחם של ראשי עם, של מתווכים, שליחים ונציגים כדי לזכות בנחמה אחרונה זו. על אף שבע דחיות לא אמרו נואש ולא הרפו גם בשמינית מתביעתם.

ובגבור כוחו של צבא ישראל והוא נישא בלהט הקרב על פני מרחבי הארץ כדי לגרש פולש ואויב, צעדו שלוחותיו בשבילי הר חברון ופניהם מועדות לגוש עציון. אז קיננה התקוה בלב – הנה עוד מאמץ, עוד קרב , וחיילנו יחזרו כמנצחים לגוש. אז ילקטו באהבה וברחמים את עצמות הקדושים , יחצבו להם קבר בין הסלעים עליהם נפלו, וכמצבת עד יוקמו מחדש הישובים החרבים ועליהם יתוספו ישובים נוספים – שרשרת איתנה של כובשי אדמת  המולדת.

ברם, אחרת נגזר מלפני שר האומה. חיילי ישראל נעצרו בגבול גוש עציון, ועדיו לא הגיעו, את אדמתו לא חוננו ואת עצמות הקדושים לא זכו לאסוף.

כעבור שנה הסכים כובש גוש עציון כי רבו הראשי של צבא הגנה לישראל, ביחד עם עוזריו, יפקדו את אדמת הגוש ויגמלו ללוחמים את החסד האחרון . משלא זכה עם ישראל להשיב לעצמו את אדמת הגוש שנתקדשה בדמים מרובים, חשב לו לחובה להעלות את עצמות מגיניו ל"ירושלים עיר הנצח" – ולהטמינם בין סלעיה.

על שרשרת המאמרצים לחונן את אדמת הגוש ולפקוד את עצמות מגיניו מסופר בפרק הבא.