עבורי, כפר עציון הוא שם הנושא משמעויות רבות מילדותי.

אחד הזיכרונות המוקדמים שלי התחדד במהלך השנה שעבדתי בה במלאכת הכנת הספר ובמהלך הראיונות שקיימתי: אני ילדה קטנה, בת ארבע או אולי חמש שנים. אבי, ד"ר משה־אריה קורץ (תואר הדוקטור תמיד היה צמוד היטב לשמו הכפול), ואני נוסעים לביקור בכפר עציון. אמי, חנה־מרים קורץ (לבית שידלובסקי), איננה חלק מזיכרון זה. היא נשארה כנראה בבית, עם אחיותיי התאומות, אלישבע ושלומית. אנחנו בכפר עציון, מטיילים על הגבעות בחורשה, בין עצי אורן, ושמש אחר הצהריים כבר יורדת מערבה, מטילה כתמי אור וצל על האדמה. אבי מושיט לי יד, ואני חשה את ידו הרכה, החמה, ומסתכלת בו מלמטה. הוא אומר לי לנשום עמוק את האוויר הצח, שאין כמותו לטוהר, ומשבח את הרוח הקלילה בחום הקיץ. אני נהנית לשמוע את דבריו המופנים אליי בלבד, אך אינני מבינה במה שונים האוויר או הרוח מאלה שבביתנו, ברחוב אוסישקין בירושלים (אני כבר יודעת לבטא את השם 'אוסישקין', הישג שעלה לי במאמצים רבים).

החורשה מקיפה את בית המרגוע של כפר עציון, ושם, בין עצי האורן, תלויים ערסלים להנאת הנופשים. בפעם הראשונה בחיי אני מוזמנת לעלות על ערסל ואבי מנדנד אותי ענוגות (הוא אהב לשיר 'יד ענוגה הייתה לה' במבטא אשכנזי... שיר אהבה לאמי). זוהי תמונה שלמה, הנצורה עמי כבר יותר משישים שנה, ובה כלולה גם תחושת הטלטול הריתמי, כשהגוף מניח לעצמו להירגע לגמרי.

עתה עומד לידינו גם הרב מיימון, שאותו באנו כנראה לבקר. זגוגיות משקפיו מחזירות את אור השקיעה וזקן התיש שלו מצחיק אותי. אבי מדבר עם ידידו המבוגר ממנו, בעוד אני מתנדנדת בנחת על הערסל, לאחר שהבינותי בגופי כיצד להניע אותו מצד לצד. זכורים לי היטב שני הגברים שקועים בשיחה רצינית, נוף ההרים התכולים, ריחם של עצי האורן, מגע השרף הדביק באצבעותיי, ותחושת האדמה המכוסה כולה במחטי אורן תחת נעליי, כשירדתי קצת מסוחררת מן הערסל. עם ערב נסענו – בוודאי באוטובוס – בחזרה הביתה, אולם את הנסיעה אינני זוכרת (ובכל זאת, כשנסעתי בפעם הראשונה אחרי מלחמת ששת הימים בכביש המוביל לחברון, ועברנו ליד בריכות שלמה, חשתי בבירור: כבר הייתי כאן).

באותה תקופה, או אולי קצת אחרי אותו ביקור, התחלתי לחוש את הדאגה הכבדה המכבידה על בית הוריי, חשש למשפחותיהם שנותרו בפולין, וחרדה למה שיקרה בארץ ישראל לקראת יציאתם של הבריטים. תחושת החרדה שליוותה את חיי היום־יום בביתנו עמדה בניגוד חריף לחוויית הערסל שכולה נועם ורוגע. אבי היה עסוק מאוד בעבודתו, אנשים באו והתלחשו בחדר העבודה שלו בשעות הלילה, לעתים אפילו התחבאו אצלנו מפני המשטרה הבריטית. אבי, שהיה חבר מטה ההגנה, מקשר בין האצ"ל, הלח"י וההגנה, עסק בדיני נפשות. אני, ילדה קטנה, לא הייתי אמורה להבין או לדעת, אם כי הייתי מקשיבה ומסיקה את מסקנותיי בשקט. לא פעם התבקשתי לצאת לרחוב ולראות אם אין שוטרים בריטים בסביבה, לעמוד על המשמר, תוך שאני משחקת כביכול בכדור שבידי... בין המבקרים שלום קרניאל, חבר כפר עציון, ואני הבנתי כי אהבה גדולה שרויה בינו לבין הוריי, כולם יוצאי קרקוב. בחנוכה תש"ח, לילה אחד לן שלום בביתנו, או ביקר את אבי בשעת לילה מאוחרת, ולמחרת יצא בשיירה לכפר עציון. בהתקפת שיירה זו, שכונתה לימים 'שיירת העשרה', נהרג שלום. אני זוכרת את הלחישות בבית, כדי שאנו הילדות לא נדע, את הצער הגדול של אבי, את זגוגיות משקפיו שהתעבו מדמעות, ולימים אמירה סתמית ששמעתי בשיחות הוריי עם ידידיהם: 'מדוע לא עצרנו אותו, אילו היה נשאר עוד קצת בירושלים, אילו לא נתנו לו ללכת – היה עדיין בחיים'.

נפילת כפר עציון, ערב הכרזת המדינה, אינה זכורה לי. גרנו בדירה צפופה בירושלים, עם קרובי משפחה שהגיעו כפליטים מאירופה, בעוד אבי טרוד בעבודתו הציבורית. יום אחרי נפילת כפר עציון, הוא היה נוכח בטקס החתימה על מגילת העצמאות במוזאון תל אביב. לא זכור לי כי שמעתי בבית על נפילת הגוש. ודאי חשבו הוריי שאין להכביד על ילדה קטנה בחדשות מעין אלו.

בחינוך שקיבלתי בבית הוריי, ובנעוריי בחוגים הדתיים־לאומיים של תל אביב – אליה עקרה משפחתנו בעקבות עיסוקיו הציבוריים של אבי – ניתן מקום כלשהו לסיפור כפר עציון במסגרת סיפורי המלחמה, הגבורה וההקרבה של מלחמת השחרור, אולם דומה כי פצעו של אבי, שאיבד שם את שלום ידידו ועוד מכרים נוספים, הביא דווקא לידי מיעוט השיחה על הנושא. אבי, שהיה איש אופטימי מיסודו, בירך תמיד על שהוא דור ראשון לגאולת הארץ, ומיעט לבַכות את המחיר. השנים עברו, החיים זרמו והובילו אותי במסלול אישי ומקצועי הרחק מעניינים אלה.

בתקופת המחקר על כפר עציון, בביקוריי במקום ובשיחותיי עם בני הדור השני, עלתה מפעם לפעם דמותו של אבי לנגד עיניי. אבי נפטר בשנת 1994. אילו היה יודע, היה מרוצה שאני עוסקת בכך, חשבתי.

אולם מלבד התחושה כי אבי מלווה אותי בעבודה זו, הזדמנו לידי שלושה מסמכים חשובים המצביעים על הקשר ההדוק שבינו לבין סיפור כפר עציון בתש"ח.

המסמך הראשון התגלגל לידי ממש בתחילת המחקר. מטעמו של מר משה מנהיים, שניהל את הארכיון של אוניברסיטת בר אילן בשנת 1997, הגיע לידי טקסט של ארבעה עמודים צפופים, מודפסים במכונת כתיבה, וחתומים על ידי אבי. בפתיח נאמר כי: 

מצורפים בזה דברים שאמר ד"ר משה־אריה קורץ בישיבת ועדת הביטחון של הפועל המזרחי באוגוסט 1948, במהלך מלחמת השחרור, ואשר הצנזורה דאז לא הרשתה לפרסמם בעיתונות. דבריו נגד פירוק הפלמ"ח וסכנת הפוליטיזציה של צה"ל ראויים לתשומת לב גם היום.

מאמר זה, שנשלח במקור לעיתון הצופה, אך כאמור נפסל על ידי הצנזורה, הוכתר על ידו בכותרת: 'סכנת הפוליטיזציה של צבא ההגנה', ועוסק ברובו בפלמ"ח, בתהליך פירוקו, ובמהלכים הפוליטיים שאבי הבחין בהם בבניית משרד הביטחון והמנגנון הצבאי החדש. במוקד הביקורת עמדה השעייתם של הלוחמים הדתיים משורות הפיקוד החדש, ונכלל בה משפט מר זה (בסגנון מרובה הסעיפים, שהיה כה אופייני לאבי):

אנו, חיילים של היהדות הדתית, ראויים להישלח למשימות המסוכנות ביותר, ראויים להיות לוחמי גוש־עציון, שומרי כפר דרום, נצורי בן־שמן, מגיני העיר העתיקה והשכונות הקיצוניות של ירושלים, מתאימים להיות בין 'הנחשונים' וה'פורצים' במשמר העמק ובמשמר הירדן ובכל מקום שהחרב מתהפכת, אבל רק כחיילים פשוטים, כמפקדים נמוכים ולא עוד. איני רשאי להשתמש פה במונח שהנך שומע אותו לעתים קרובות מפי החייל הדתי המיואש מהפליה וקיפוח – שאנו מסוגלים להיות מה שקוראים 'בשר תותחים'... 

מכאן עובר המאמר לעניין אחר בסעיף שכותרתו: 'פרשת המחת"ר' –  מחלקת התרבות של צה"ל, שהחלה אז בפרסום פרשיות צבאיות מהמלחמה, ועסקה בשלוש החוברות הראשונות שלה במה שייקרא לימים 'מורשת הקרב' של משמר העמק, יד מרדכי והנחשונים. טענתו של אבי הייתה, כי הפליית פועלם של הלוחמים הדתיים לרעה מתבטאת גם בכתובים, בפרסומים המופיעים מטעם מחלקה רשמית זו. אין כל אובייקטיביות בפעולתה של מחלקת התרבות, טען אבי בלהט. איך ייתכן כי בשלוש החוברות מטעם המחת"ר, שהופיעו עד כתיבת אותו מאמר, ומטרתן המוצהרת 'לספר על עלילות הגבורה בחודשים האחרונים', אין כל תזכורת לעלילות טירת צבי ושדה אליהו, שהביסו את התוקפים בקיבוציהם שבעמק בית שאן; לפרשת כפר דרום שיכולה לשמש 'סמל ומופת למסירות נפש, לעקשנות, לגבורה ולעמידה שאין לתאר נשגבות מהן'; או לסיפור הקרב של בארות יצחק, שחבריו הצליחו לגרש את הטנקים המצריים מחצר המשק 'באגרופיהם ממש'. ולענייננו – גם אירועי גוש עציון לא הצליחו לחדור לפרסום זה, כפי שהתבטא אבי:

אף גוש עציון לא זכה להערכה על-ידי המחת"ר. כלום היו נקודות זוהר בהירות יותר מאשר הגבורה ההרואית בה נלחם גוש עציון? לדורות רבים עוד יאיר האור של השלהבת שהתלקחה במבואות תקומתה של מלכות ישראל החדשה... החל מרצח עשרת החברים הראשונים בשיירה הראשונה, דרך מלחמת הגבורה של הל"ה בהרי חברון... עד לשיא ההיאבקות של הגוש, כל אלה נדונו לשתיקה ולהשתקה על-ידי המחת"ר... המחת"ר אינו יודע על כךולא כלום.

אבי מסכם, במאמרו הנזעם, כי התיעוד ההיסטורי שבא לידי ביטוי בחוברות רשמיות אלה של הצבא מהווה 'הפליה מכשילה ומסלפת את העובדות ההיסטוריות... משכיחה את האמת'.

עולם קטן! אני, חוקרת אקדמית של זיכרון קולקטיבי בדור הבא, שהייתי יכולה לספק לו הפניות תאורטיות חשובות בדבר השפעותיו של הכוח הפוליטי או של כלל האינטרסים החברתיים על כינון הזיכרון ועל כתיבת ההיסטוריה, לא שוחחתי עם אבי מעולם על נושא זה... אך אולי קיימת תודעה קולקטיבית, כפי שטוען ידידי מארק פרימן,[2] והיא העמידה לצדי את אבי שאיננו, והביאה אותי להקשיב לקולותיהם של מי שהציעו לי להיכנס למחקר הזה ולהיענות להצעתם.

מסמך זה ליווה את כניסתי למחקר הדור השני בכפר עציון, מעין ברכת הדרך מטעמו של אבי, ואילו המסמך השני, שהתגלה לי בהמשך, הצביע על מעורבות אישית רבה אף יותר מצדו. כבר סיימתי את כל הראיונות ותמלולם, כתבתי טיוטות לפרקים הראשונים והתלבטתי בנוגע לספר שהבטחתי לכתוב... החומר שליקטתי רב ועצום בהיקפו. מה ייכנס לספר ומה יושמט ממנו? איזו צורה תהיה לספר, מה הלקח שיציע לקוראיו, ומה מקומי שלי בכל זאת?

שאלות אלה העסיקו אותי ביום חורף אביבי בפברואר 2005, עת הגעתי לביקור נוסף בארכיון כפר עציון. פריחת השקדיות והכלניות שקישטו את הדרך טשטשה את מראה החיילים, הגדרות והמחסומים, והשלווה הפסטורלית מצאה לה ביטוי מופלא כשעל כר הדשא שליד הארכיון, שהיה פעם המנזר הגרמני המקולל, פגשתי בקבוצה של תלמידי חכמים עבותי זקן מתרגלים טאי צ'י בתנועות גלים אטיות. המטרה הרשמית של ביקורי זה הייתה לחפש אחר ביטויים לזיכרון הקולקטיבי, ובמיוחד את התמליל של החיזיון האורקולי. מאחר שנאמר לי בטלפון כי התמליל אינו בנמצא, החלטתי לצפות שוב בחיזיון ולהקליט או לרשום את המלל הנלווה אליו. המטרות הבלתי רשמיות היו לבקר שוב במקום, לשים לב להתרשמויותיי עתה, כשאני בראשיתה של הכתיבה, להציץ במדף הספרים שיצאו עד כה על גוש עציון, ולראות מקרוב את 'העץ הבודד'.

כל זה אכן קרה בביקור זה, ואף יותר מכך. להפתעתי התגלו לפתע הטקסטים של החיזיון בעברית, באנגלית ובספרדית ולכן לא הייתי צריכה לתמלל את החיזיון בעצמי, אולם פסגת הביקור התגלתה כבדרך אגב, כאשר אורה, הארכיונאית הבכירה, שלפה מסמך והגישה לי אותו, באומרה – 'כבר זמן מה שאני מתכוונת לשלוח לך את המסמך הזה, שנוגע לאביך, והנה הגעת הנה בעצמך!'

מסמך זה, שעליו הוטבעה החותמת 'הארכיון לתולדות גוש עציון', קודם מבחינה כרונולוגית למאמר שהוזכר לעיל, ונשלח בתאריך כ"ד בשבט תש"ח (4.2.48), כשבועיים לאחר נפילת הל"ה בהרי חברון. המכתב חתום על ידי צ"מ – איש הגוש, שאין לי מושג מיהו. בראש הדף דברי הסבר בכתב יד, אשר לפי עדותה של אורה נכתבו בכתב ידו של אביה, דב קנוהל. 

ואלה דברי ההסבר:

 מפי ד"ר מ.א. קורץ, אשר מסר לנו את צילום המכתב. [מתי? אולי בערוב ימיו כאשר ערך ללא סוף סדר בניירות הרבים שבחדרו?] ד"ר קורץ היה אז נציג הפועל המזרחי במטה ההגנה ובתוקף תפקידו הגיע אליו המכתב. כותב המכתב היה איש הגוש. כמה הסברים למספר משפטים שנכתבו בלשון־סתר:

'מקום של שלום' (קרניאל) – כפר עציון

'4 החדרים' – 4 הקיבוצים

'אנשים שנשלחו למקום' – מכוון למגויסים למחלקת פלמ"ח חדשים שלא רצו  להישאר בגוש

'חדרו של דב' – כפר עציון

'2 החדרים האחרים' – עין צורים ורבדים

'משה שלנו' – משה שפירא

'דוד הגדול' – דוד בן גוריון

לפי דברי ד"ר קורץ הביא מיד את תוכן המכתב לידיעת ישראל גלילי ושניהם הלכו לדוד בן גוריון לשוחח אתו בנושא.

עד כאן דברי ההסבר, ועתה אעתיק את המסמך כולו (לרבות ההדגשות הנמצאות בו):

לכבוד הוועד הפועל של הפועל המזרחי

תל-אביב

ה.מ.נ.

            אנו רואים לנכון למסור לידיעתכם את האמור, כפי שנמסר לנו ממקור ראשון – איש ממקום של שלום ז"ל – הרי מצבם הוא בכל רע. בכל 4 החדרים נמצאים בסך הכל רק 300 וכמה איש, ביניהם מספר גדול שאינו יודע להשתמש בנשק. רוב חברי המקום נמצאים רק בשמירה, תגבורת אנשים שנשלחה למקום לא החזיקו אף פעם נשק ביד, ותכף בבואם באו בטענות כי רימו אותם, הבטיחו להם תשלום כספי ולא מקבלים, ולו הייתה באפשרותם לחזור היו חוזרים. אנשי התגבורת נרגעו קצת והתרגלו למצבם רק לאחר שקיבלו מכות מאנשי המקום, ומובן כי על אנשים אלה אין לסמוך בהרבה. הנס שקרה ל'מקומות' – יש לזקוף על 12 חברי הפלמ"ח המסיירים במקום כל הזמן בין הנקודות, רק אלה הצילו את המצב. בכל המקום יש בסך הכל 320 איש יחד עם כל התגבורת. כעת עומדת פלוגה נוספת (15 איש) לצאת למקום, וגם כקודמיהם אינם יודעים להשתמש בנשק (והנ"ל בעצמם שואלים איך שולחים אותנו לחזית מבלי לדעת שום דבר). המקום הטוב ביותר מבחינת הביטחון הוא ב'חדרו של דב', מבוצר פחות או יותר על־ידי תיל דוקרני, ומקום זה נמצא גבוה. אבל מצבם של שני 'החדרים הצעירים' הוא בכל רע. יש להם מחסור רציני בנשק. אפילו ב'חדר של דב' אין לכל אחד רובה, והרובים שישנם במקום, יש בסך הכל 120 כדורים לכל רובה, ואין צורך לדעת פרק בהלכות הגנה בכדי להבין מה פירוש הדבר. אוכל יש להם בקושי לחודש ימים, ומים לשבועיים אולי. לפני ימים מספר רצו להעביר להם כמה מכונות משא עם תיל דוקרני ושקי מלט וכו', אבל הצבא לא הרשה כי זהו חומר מלחמתי. לאנשים אינם נותנים להיכנס או לצאת, רק בהלוויה של הל"ה הגניבו מספר אנשים לתגבורת במקום. כל עבודתם היא ביצורים. בכל הסביבה מהדהדות כל הזמן יריות אימונים של כנופיות המתרכזות סביב 'החדרים'. ההגנה מודיעה להם כל יום שיהיו מוכנים להתקפה עליהם.

אווירון המסייר בסביבה כל כמה ימים זורק להם בגדים, בשר ושוקולדה, אבל במצרכים אלה אין בשום אופן להגן בפני התקפה המחכים לה יום-יום. איש מאחד 'החדרים' מוסר כי קרה בהתקפה הראשונה נס ממש מן השמים, אבל נסים אינם מתרחשים בכל פעם ויש לקדם את פני הרעה. אנו רוצים לקוות כי המצב הזה ידוע לכם, אם כי מתקבל הרושם שאינו די ידוע אפילו לאנשי הביטחון העוסקים בזה ממש (לפי הידוע לנו הכינו ב־4 'החדרים' תזכיר למוסדות שהיה כולו שחור, ורק כמה חברים לא נתנו להעבירו למוסדות). אין אנו יודעים אם קבלתם על כך תזכיר מדב, אשר מסיבות ידיעות עכבו מלשלוח לכם בזמנו, אבל קבלתו לא יכחיש את הכתוב במכתב זה.

אנא עשו בעניין זה. איני משאיר העתק המכתב ואתם רשאים להשמידו, וכו'. עליכם לבוא בדברים עם משה שלנו, ואולי עם דוד הגדול לא שלנו, יותר פרטים אין למסור במכתב.

בב"ח לתו"ע

צ.מ.

עד כאן המכתב המצמרר הזה. ראשי התיבות ליד החתימה מוכרים לי מההתכתבויות הענפות של אבי –'בברכת חברים לתורה ועבודה'.

האם שרד צ"מ? ייתכן שכן. ברשימת הנופלים לא נמצא איש שאלה ראשי התיבות של שמו. אולי הוא חי עוד שנים רבות בידיעה שהזעיק עזרה, אך לשווא. המכתב שניסח מבטא את הרצון לתאר את המצב נאמנה, בלי רגשנות מיותרת. הוא רצה להזעיק עזרה, אך בחל בשפה חריפה ומיואשת – אפשר היה לומר 'היסטרית' – יותר מזו שבה השתמש, בעדינות רבה לטעמי. כזה היה הדור ההוא. הם ידעו כי קשיים רבים ניצבים בפני יהודים באשר הם, ומהי זכותם להתלונן, לתבוע עזרה? ואילו היו צעקניים יותר, האם היו מקבלים תגבורת למרות הכול? נניח להרהורים אלה לעת עתה.

הקשר של אבי לסיפור כפר עציון מתהדק אפוא. הוא היה, כפי שנאמר כאן, חבר במטה ההגנה, אמון על ייצוגם הנאות של החברים הדתיים. הוא עסק בגיוס הלוחמים, וזכור לי כי חש אשמה עמוקה בגלל בחורים שגייס להגנה, אשר נפלו אחר כך במערכה, מהם בנים יחידים להוריהם או ניצולי שואה. בתוקף תפקיד זה קיבל את המכתב, ובאמצעות קשריו הגיע עד דוד בן־גוריון בניסיון להזעיק עזרה, לגייס תגבורת. אולי שיירת 'נבי דניאל' שפרצה בהצלחה לגוש בט"ז באדר ב' תש"ח (27.3.48) ונשאה אספקה ותגבורת, הייתה תוצאה של השתדלות זו. אולם גם מבצע זה, כידוע, לא הוכתר בהצלחה מלאה, שכן בדרכה חזרה נתקלה השיירה במחסומים שהניחו אנשי הכנופיות סמוך לנבי דניאל במבואות בית לחם, ובקרב המר שהתרחש נהרגו עוד לוחמים רבים. זו הייתה השיירה האחרונה שהצליחה לפרוץ את המצור של גוש עציון.

ובחזרה לאבי: הוא היה אפוא מודע היטב למצוקה הקשה ששררה בכפר עציון וביתר יישובי הגוש. כמו כותב המסמך, הוא לא ציפה לנסים. מה היה הלך נפשו מול האסון המתקרב, ואחריו? מעולם לא דיברנו על כך. עתה אני נזכרת בסיפורה של יונה, שאביה, נתן שנור ז"ל,  עסק בענייני הציבור של כפר עציון בעיר, וקיבל – יחד עם חבר נוסף מכפר עציון – את הבשורה המרה על נפילת היישוב בהיותם בתל אביב: 'פעם שאלתי את אבי איך הם קיבלו את זה, מה קרה כשנודע להם, האם הם בכו? הוא אמר לי שהוא חושב שהם לא בכו. לפי זיכרונו כל אחד הסתובב אל הקיר, לעצמו, וככה הם קיבלו את זה'. שתיקה זו, כל אחד לעצמו, עזה מאלף מילים. כאלה הם היו. 

האם יש תיעוד אחר של הדרמה שהתרחשה אולי במשרדו של דוד בן־גוריון כאשר ד"ר מ"א קורץ וישראל גלילי באו לאותו ביקור? אולי ביומניו של בן־גוריון, הרי אומרים כי היה רושם כל דבר. אבל זה אינו כיוון חיפושיי היום.

אני בקיאה למדי בהיסטוריה של המקום. פותחת את ספרו האנציקלופדי של דב קנוהל בתאריך שבו התרחשה הדרמה שתוארה לעיל. מסמכים שהוא מביא על שבוע זה בחיי כפר עציון מתעדים את חוויות המצור בגוש: גשם, רוח וקור עז, בעיות קשות של פרנסה ומימון בגלל הפסקת הפעילות המשקית לסוגיה. חבר שנהרג אחר כך מספר במכתבו, כי עלתה ההצעה לפנות את כל בעלי המשפחות מהגוש, הצעה שאיננה נראית לו. כמעט באותו תאריך מצאתי בכרך מכתב אחר, מעין תשובה משוערת למכתבו של 'צ"מ' שהביא אבי לידיעת ה'מוסדות'. את המכתב כתב בן־ציון ג' ז"ל, אביה של רוחמה, לאשתו במנזר רטיסבון בירושלים, ובו גם הדברים האלה:

אני נקלע לעתים תכופות בין מצב רוח טוב, לבין דיכאון. אני מוכרח להתגבר על הכל ואז אני משוחח עם חבר אחד ועם שני, מחפש דעות אופטימיות יותר ומתחמם לאורן. 

לפעמים אני חושב איזה ערך יש להרגשתי, או למחשבות פלוני על עתידו. מה ערכו של יצור קטנטן ביחס למערכה ההיסטורית המתחוללת סביבנו. תקומת המדינה תקבע את גורל העם לדורות. אין זה חשוב איך אני מרגיש, אלא איך תרגיש רוחמ'לה בתנו בעוד עשר־עשרים שנה, ואיך ירגישו עוד רבבות ילדים ביישוב ובגולה, שלמען עתידם אנו במאבק...

רצה הגורל, שאנו יושבי הגוש הזה, נימצא במצב שלא נדע פתרונו. על כל פנים – יהודי תמיד מאמין בעתיד ובמענה עליון. (קנוהל, 189)

יומיים אחר כך קרה משהו לכאורה מעודד – המטוס הראשון נחת על מסלול התעופה. גשר אווירי יציל אולי את הקשר הרעוע בין הגוש הנצור והיישוב (קנוהל, 190) – עוד תקווה שהתבדתה...

המסמך השלישי המקשר את אבי לכפר עציון התגלה לי באדיבותו של שמעון קרניאל, ממש בימים האחרונים שלפני הבאת ספר זה לדפוס. רק אז נודע לי מפיו, כי בידו מכתב תנחומים ששלח אבי לקיבוץ כפר עציון לאחר נפילת שלום, אביו. מסמך זה הוא המוקדם מהשלושה והרגשי ביותר. המכתב נשלח מתל אביב בד' בשבט תש"ח, היה ממוען כנראה אל דב קנוהל, וזה נוסחו:

חבר יקר!

כיצד אפתח מכתבי זה מבלי להוריד דמעה מעמקי הלב על קברו הרענן של אחי ורעי שלום ז"ל.

עשרים שנה נמלאו מאז פגישתנו הראשונה בה נשתלבו זרועותינו הילדותיות כמעט כדי לצעוד בכוחות משותפים ולבשר להמוני ילדי ישראל בסביבתנו הגלותית את היעוד ההיסטורי המחכה להם. התלבטויות מדריכי נוער בלתי מנוסים, חלומות נעורים, חיפושי דרך, חוויות משותפות בחיק הטבע בהרי הטטרים, במחנות קיץ ובמושבות מנהלים,
ויכוחים סוערים בצנעא ובפרהסיא, קשיים ועיכובים שעלינו היה להתגבר עליהם, הישגים והתקדמויות שחייבו זהירות וזריזות יתרה, אחריות משותפת, שמחה ותוגה וכל מה שממלא את לבו והגיונו של צעיר המתבגר – עשרים שנות חיים... פתאום נקטע.

אבל אנו נמצאים בתוך המערכה, ועוד דרך המלחמה ארוכה לפנינו ומשום כך עלינו לזקוף את קומתנו מחדש למרות הפצע בלב, להמשיך עד אשר בעזרת ה' נצליח.

מ.א. קורץ

מסור נא את תנחומי הלבביים לשושנה קרניאל, יחזקנה ויעודדנה ה'.

עד כאן על הקשר ההיסטורי־משפחתי שלי לסיפור זה, קשר משורג שרבים מסיביו לא היו ידועים לי עד כה, ויש אחרים שעדיין נסתרים ממני בוודאי. שלושה מסמכים, האחד רגשי ועמוק ממשנהו, גילו לי טפח ממורשת זו. לא יתמהו אפוא הקוראים על שהספר הוקדש לזכרו של אבי, שאת צערו על חבריו שנפלו ועל חוסר האונים שלו להושיעם נשא עמו אלי קבר. אולי יש איזה חוב משפחתי לקהילת גוש עציון, למי שנפלו ולשרידים שנותרו, ולאבי היקר ורב הפעלים, שאני פורעת בכתיבת ספר זה היום.

המשמעות המיידית שיש לסיפור כפר עציון או לגורל ילדי כפר עציון בעיני הקהל הרחב היא בעיקרה פוליטית (כפי שנוכחתי אין ספור פעמים בשיחותיי עם עמיתים וידידים על מחקר זה) וחוצה את העוסקים בשיח על הנושא, הדוברים והשומעים, ל'ימין' ו'שמאל'. נקל לנחש כי אנשי הימין יגיבו על הסיפור באהדה רבה, יביעו תמיכה בשיבת כפר עציון לאדמתו, ואת יישוב ההר בין ירושלים לחברון יראו כחלק ממפעל ההתיישבות בכל חבלי הארץ, ואפילו כנושא הדגל במחנה. עבור אנשי השמאל יהיה הסיפור כדגל אדום בעיניו של שור. הם עשויים לראות בסיפור ביטוי לכיבוש אלים, להתנחלות בשטחים כבושים, לניצול הערבים ולנישולם מאדמותיהם, לסיבה לשנאת הפלסטינים כלפינו או למשיחיות. ידוע לכול עד כמה מצומצמת ההידברות בין שני המחנות, יכולתם להאזין זה לזה, להבין את משמעותה של המחלוקת מבחינה ערכית ומחשבתית, ולחוש את רגשות הכאב והסבל הטמונים ביסודו של השבר החוצה את החברה הישראלית כיום. כל צד דבק באמת שלו, בצדק או במוסריות כפי שהוא מבין אותם ומאמין בהם.

נראה לי כי החיים זימנו לי נקודת מוצא מורכבת, שיש בה אולי להבטיח מבט פתוח וסובלני: מחד גיסא הקשר המשפחתי שלי לכפר עציון ולמורשתו של אבי, ומאידך גיסא, עמדתי הנוכחית במפה הפוליטית של החברה הישראלית בזמננו. מורכבות רבת פנים זו משקפת בי, בתוכי, במידה זו או אחרת, את עולמנו כישראלים, על אגפינו ומחנותינו.

מתוך מקום זה, ובלא להסתיר דבר, באתי בדברים עם 51 איש בני הדור השני מכפר עציון, מהם כעשרה החיים בכפר עציון כיום, ועוד כעשרה המתגוררים ביישובים שונים ביהודה, בשומרון ובגולן, מעבר לקו הירוק (היתר תושבי ערים או יישובים כפריים בגבולות המדינה בטרם מלחמת ששת הימים). אחדים מהמספרים, ממנהיגי הימין ודוברים
רהוטים של האידאולוגיה של ארץ ישראל השלמה. כולם היו בעיניי בני אדם, ישראלים כמוני, בנים להורים שחלקם הגדול איננו בין החיים, ולהם מעשיות ילדות ושובבות, סיפורי גבורה, צער והתמודדות, ותהליך התפתחות אישי לפי אופיים ולאור הנסיבות. לא פעם ראיתי במעשה ההקשבה שלי מבחן לסובלנות האישית שלי, ליכולתי לראות את העולם מנקודת המבט של האחר – תרגיל חברתי ומוסרי שאני ממליצה לכל אחד ואחת. מכל מקום, במהלך שיחותינו חוויתי קשר אנושי פשוט בינינו, וחשתי הבנה ואמפתיה לעמדות שהציגו המספרים, לדאגתם לעתיד ולמצוקתם במצב המעבר שבו נתונה החברה הישראלית (כשתוכנית ההינתקות מתעצבת ומקודמת על ידי ראש הממשלה), גם אם דעותיהם היו שונות מאוד משלי. בימים של פיגועי טרור, הפגנות רועשות או ויכוחים מרים בתקשורת, לעתים נהגתי הביתה, או פיניתי את ספלי הקפה בביתי או במשרדי אחרי שיחה שכזו, אפופת תימהון על המפגש האנושי שהזדמן לי עם אישה או איש כה רחוקים מחיי ומדעותיי (אני מתייחסת כאן אל אלה שעל המפה הפוליטית היו שונים ורחוקים ממני ביותר, אך מזכירה לקוראים כי בסך הכול הייתה הקבוצה די מגוונת בעמדותיה). מדהים היה לא רק עצם המפגש, אלא המגע שנוצר, היכולת האנושית להתחבר, להרגיש ולהבין אפילו אנשים הרחוקים שנות אור ממני, מדעותיי ומעולמי. לעניות דעתי, זה מה שיקרה אם ישב כל אחד או אחת מאתנו לשיחה כנה, פנים אל פנים, על נושאים הנוגעים בראש וראשונה – אך לא רק – לחיי הפרט והמשפחה, עם מי ששייך למחנה האחר...

האם הטעיתי אותם בכך שמתוך הקשבה אמפתית חשו כי דעותיי זהות לשלהם? האם הטיפו לי וניסו לגייס אותי לעמדותיהם? לשכנע אותי בצדקתם? להופכני לשופר לקולם? האם היה בשיח הסמוי שבינינו מאבק מחנות פוליטי? לא פעם חשתי שאכן כך הדבר, אולם רבדים רבים, סמויים וגלויים, מסתתרים בכל שיחה אנושית, ואין שום יוצא מהכלל במקרה זה. מה שחשוב הוא, שנר אה לי כי ברוב רובם של המקרים האמינו הדוברים לגרסה  שהשמיעו באוזניי. זוהי האמת שלהם, המכונה בפי חוקרי מדעי החברה 'אמת נרטיבית'. אינני מביאה את דברי המרואיינים בספר כאמת היסטורית או כצדק פוליטי, אלא כסיפוריהם, המעבירים לקורא, כפי שהעבירו אליי, את זיכרונותיהם, ואת המשמעות שהם נותנים לחייהם, על רקע עברם המיוחד, בתקופה זו ובאזור זה שאנו חיים בו. מצד אחר, ברור כי יכולתי לקלוט את הדברים ולהעבירם הלאה, בכתובים או בעל פה, מותנית במקומי שלי בעולם העמדות והדעות, במרחב ובתקופה שבהם מצויים אני והמרואיינים שלי ומוגבלת על ידיהם. זהו הדיאלוג אשר בינינו.

בשלב מסוים בעבודת השדה, עלה בדעתי כי כדי להציג את מורכבות התמונה ההיסטורית־פוליטית, אשלים את היריעה בתמונת ראי – אולי בצירוף מרואיינים ערבים שנושלו מאדמותיהם וחולמים על זכות השיבה? אולי בשיחות עם שכניהם הערבים של תושבי כפר עציון בכפרים אשר נתפסים כאחראים לטבח ולהרס של המקום? התחלתי לשאול על עקורי בירעם ואיקרית, למשל, ושוחחתי עם חוקרים שעסקו בנושא.[3] הטרידה אותי השאלה אם על החוויה האלימה והפוליטית שעברו גיבורי ספר זה בהרי חברון, או את הנרטיב שהם מספרים על אודותיו, עליי לשמוע גם מפיהם של 'אחרים' שלקחו חלק באותו פרק בהיסטוריה, מנקודת מבטם השונה – ואם לא כן, אין ערך לעבודתי. בתקופה שבה התלבטתי בעניין אף שאלתי את עצמי האם חוקר של ניצולי שואה מחויב לספר במקביל גם  את סיפורם של מחוללי השואה. כן או לא? שקלתי את הדברים לכאן ולכאן.

בסופו של דבר ויתרתי על זווית הראייה הנוספת מסיבות רבות ושונות. חלקן טכניות – הקושי בשפה, בתקשורת, ברכישת אמון, ביציאה לשדות מחקר כה סבוכים עבורי כיהודייה ישראלית. אך התגבשו גם סיבות ענייניות שהכריעו את הכף. אינני היסטוריונית. אילו הייתי היסטוריונית, הייתי חייבת לבדוק את הסיפור מכל נקודת מבט אפשרית. אני פסיכולוגית, ומטרתי לחקור את הזיכרון, הזיכרון האישי והקיבוצי של בני קבוצה זו של 'ילדי כפר עציון', כפי שהתעצב במהלך השנים. כוונתי לתאר את החוויה של הנשים והגברים השייכים לקבוצה זו, את תהליך התפתחותם ואת זהותם כיום מנקודת מבטם, תוך השוואה של הגוונים השונים, הנרטיביים, הגלויים והמוצנעים, העולים בתוך קבוצה זו עצמה. ככל שהמשכתי במחקר, החומר שהצטבר לרשותי מ־51 המרואיינים שלי גילה לי כי לפניי סיפור יחיד ומיוחד, שאיננו בר השוואה. יתר על כן, הוא פרש יריעה רחבה של נושאים וגוונים, עד שברור היה לי כי כדי לעשות עמם צדק, אין צורך וגם לא אוכל להוסיף לספר חומרים נוספים. אף שעדיין אני מבינה את רצון החוקרת שבי להביא 'תמונה מאוזנת', השאלה היא, 'מאוזנת בעיני מי?', ומיד עולה הספק אם 'תמונה מאוזנת' כזו היא בכלל בנמצא אי שם בעולמנו. 

מטבע הדברים, בקרב קוראי ספר זה יהיו מי שיחושו שהזדהותם הפוליטית נתונה לדוברים אלה ולא לאחרים, אולם אין זה ספר פוליטי, ולא דיאלוג בין הפלגים הנִצים בחברה הישראלית. יותר מכול, זהו ספר פסיכולוגי וסוציולוגי – על בני אדם שחייהם קשורים בעבותות להיסטוריה של מדינת ישראל, שרבים מהם איבדו את אבותיהם ואת בתיהם בילדותם, ועל השפעתן של עובדות אלה על התפתחותם ועל זהותם. אף שעבודתי כפסיכולוגית איננה ניכרת בניתוח הדברים על פי תאוריות עיוניות, הרי ההקשבה בזמן השיחות, הרגישות לשונות האנושית והארגון של החומר לסיפור שלם הם כלי העבודה הפסיכולוגיים שהבאתי עמי למחקר ולכתיבה.

_________________

[2]  Mark Freeman (2002): Charting the Narrative Unconscious: Cultural Memory and the Challenge of Autobiography, Narrative Inquiry, 12 (1), 193-211

[3] אני מודה למיה בר שנתנה לי לצפות בסרט תיעודי שיצרה על אודות עקורי בירעם ואיקרית בשם The first will be last