משואות-יצחק

מפי אחד המגינים:

"בשעה 14.00 נשמעה במשואות-יצחק מכיוון כפר-עציון סערת יריות. כשטף אדיר נשמעו היריות. צרורות ממושכים מעורבים אלה באלה, השתוללות שטנית של יריות. ופתאם פסקו היריות ולא נשמעו. דממת מות השתררה".

גם בקטע הצפוני שמעו את סערת היריות מכיוון כפר-עציון, וכששככה הסערה וראו מכוניות ערביות מובילות שלל, יוצאות מתחומי הכפר, הבינו כי הקרב על כפר עציון נגמר.

בשעה 15.30 נתקבלו בירושלים מברקים ממשואות-יצחק ומעין-צורים:

                                              "המלכה נפלה"

במברקים שנשלחו ממקורות זרים נמסר בהדגשה, כי כפר-עציון נפל, הערבים כבשו את הנקודה ופוצצו כל מה שיכלו. הלגיון עזב את המקום ונשארו רק "לוחמי השחרור".

 מתאוריהם של פלמחא"ם  (במשואות-יצחק):
"יצאתי החוצה. שחרית של יום חדש. הדלתות בבתים נפתחו ומתוכם יצאו האנשים איש איש לתפקידו. כתת פל"ם יצאה לגבעת-הסלעים להחליף את שומרי הלילה. אחרים פנו לעמדות בתוך המשק. עובדות המטבח מיהרו לעבודתן כבכל הימים. במסגריה הכינו החבלנים מוקשים ובקבוקי מולוטוב. באויר נשמעו הדי יריות והתפוצצויות. עד מהרה החלו כדורי צלפים לשרוק ברחבי המשק".

   את הפצועים קל הוצאנו לתעלות הקשר או אל מערת המקלט והפצועים קשה נשארו בבנין בית המרגוע. האחיות עסקו בהבאת אוכל ומים בשביל הפצועים. העובדים המשיכו בעבודה הרגילה: הטבת משכב, זריקות ותקון תחבושות. בשעה 9.00 נחלשו הדי היריות. בבית החולים שרר שקט ורוח טובה נחה על הפצועים.

   צהריים. הארוחה בחדר האוכל הוגשה כרגיל. גם בחזית שוררת כעת הפוגה. מלאתי את הכדים מים, והתכוננתי לחזור לבית החולים. והנה רואה אני שכיתת הפל"ם חוזרת מגבעת-הסלעים מאובקים ומיוזעים וריח של אבק שריפה נודף מהם. הקפנו אותם ושמענו מפיהם על מלחמתם - עד שעזבו את הגבעה.

   ובכן... הרהרתי, גם גבעת-הסלעים פונתה. הדרך למשואות פנויה ואין עוצר. האם עוד היום יפרצו הטאנקים למשואות ?

   בשעה 2.00 נשמעה פתאם סערת יריות מכיוון כפר-עציון. נחרד הלב - מה ארע שם ? ופתאום השתררה דממה - וחרדתנו גברה.

אחרי מחצית השעה הודיע הצופה מעל הבריכה, כי נראות מכוניות עמוסות רהיטים ושלל יוצאות מכפר-עציון בכיוון לאוכף-המוכתאר. נראו גם הולכי רגל הסוחבים על גבם חפצים שונים, הוברר לנו כי כפר-עציון נכבש,

בשעה 15.15 אותתו בהליו (מכשיר איתות שמש) ממשואות יצחק לירושלים:

_{"כפר-עציון נפל. במשואות-יצחק 60 לוחמים, 30 פצועים ו-30 בחורות. דורשים פינוי מידי".}

בינתיים נעשו כל ההכנות לקבלת פני האויב. על יד שער המשק הוקם מחסום גדול של עגלות, ויצולים, מוטות ברזל ואבנים. בדרך המובילה למשק נזרעו מוקשים, כתת האנשים ששמרה במשלט הפונה לעבר ג'בע קבלה פקודה לסגת למשואות-יצחק. האויב הרגיש בנסיגתם וליוה אותם באש רובים ומקלעים. כשהגיעו בשלום למחנה נכנסו מיד לתעלה שממול לדרך ותפסו עמדות. בקצה התעלה הוצב מקלע שלועו כוון מול השער כדי להתקיף כל מסתער. האנשים שנסוגו מגבעת-הסלעים נמצאו בתעלה שבמרכז המחנה והחליפו כח. כתה אחרת התרכזה לאורך הסלעים בין הבריכה והשער. מתחת לסלע, אשר בקרבת השער, ארבו שלשה חברים, כשלרשותם בקבוקי מולוטוב, מוכנים להתקיף כל משוריין שיתקרב לשער המחנה.

הרוח החיה בכל ההכנות האלה היה דוד ב"ד מפצועי כפר-עציון, אשר התגבר על חולשתו ועל התרגשותו לשמע נפילת הכפר והמריץ לפעולת התגוננות.

מדי פעם עפו מעל למשק כדורים ופגזים, והחרדה היתה רבה. בבית החולים המשיכו הרופאים והעובדים לטפל בפצועים. ד"ר וינדזברג ניתח בסבלנות רבה את הפצועים קשה.

קבוצת אנשים החלה לתכנן תכנית של פריצה להרים, כדי לנסות להגיע לירושלים. נשלחה הודעה בנדון זה לירושלים וביקשו אישור הממ"ז. אך הנ"ל סירב לאשר תכנית זו, מכיוון שלא היו לה סכויים להצלחה. בשעה 17.00 נתקבל מברק מאת הממ"ז :

_{"החזיקו מעמד. מחר יגיע הצלב האדום. זוהי הדרך היחידה. עוד מעט יבואו אוירונים.  הודענו לתל-אביב על המצב".}

           

ואכן הגיעו לפנות ערב אוירונים וניסו להצניח נשק אך הוא נפל בידי האויב. ואילו פצצותיו נפלו בתוך המשק. האכזבה היתה רבה.   

        אוריאל א. ונעמי ט.