הגיוס - מכתב של לוחם

 אחרי שהושלם ההרס במרכז המסחרי בירושלים, קיבלה פלוגה אחת, מהפלמ"ח, בת 140 איש, שחייליה חנו אז בקרית-ענבים, מעלה-החמישה, בית הערבה ורמת רחל פקודה להוציא את נשקה מהמחבוא ולהכון לעליה ירושלימה. נציג שנשלח ממטה הפלמ"ח, נתמנה כמפקד הכוח הגזרת ירושלים. עליה הוטל לרכזו בבסיסים הקיימים.

היחידה השניה, ששימשה יסוד חברתי ופיקודי לגדוד זה של הפלמ"ח, היתה הרזרבה הירושלמית. הרזרבה בת 120 חבר – מהם תלמידי האוניברסיטה, ומהם פקידים ואנשי סדנא, שמקום מגוריהם הקבוע אינו דוקא בירושלים. עם תחילת המלחמה, נחלצו אנשי הרזרבה, למען יוכלו גם הם לתת את חלקם בהגנת ירושלים.

התכנסנו לראשונה. בודדים הגענו, כי לכך הורגלנו עוד מימי המחתרת. לאט לאט התכנסה כל החבורה. לרגע נדמה היה, כאילו נפגשנו אי שם בעמק לכנוס חטיבה. במעגל מסביב ישבו חברים, מהם תומכים במשפחות, מהם הנושאים עול בית על שכמם, וכאלה שבכח עצמם עושים בלמודיהם.

את זרם ההרהורים הפסיק קול שקט של דני מס , שנמצא אותו הזמן בחופשה ונחלץ גם הוא לארגן את אנשי הפלמ"ח. איש המטה סיפר על החטיבה ועל חלוקת הכוחות וסיים: "חברים אתם נקראים לשוב". ניתנו שעתיים על מנת שכל אחד יפרד ממשפחתו ויצטייד בציוד ההכרחי לקראת עזיבתו את העיר.

בשיחת חבר מפקדי הרזרבה שהתקיימה אחר כך, נקבעה חלוקת הכוחות:

מחלקה אחת בפקודו של דני תצא לגוש-עציון להבטחת הגוש ולארגונו. שניה, לצפון ים-המלח, שלישית לקרית ענבים להבטחת הכביש, וקבוצה רביעית כמלוה שיירות.

עוד לא הספקנו לחלק את הנשק וכבר התרכזו אנשי הרזרבה כל אחד וחבילותיו בידו.

עוד באותו יום החלו היחידות לצאת לבסיסהן. הנשק הועבר בסידורי "סליק " ואנשינו יצאו את העיר

              _{"שנה לגדוד לוחם" – "במחנה"}

 המקום הבטוח ביותר בארץ

היתה זו תקופת הכוננות. בגוש – שקט יחסי: "המקום הבטוח ביותר בארץ" – כך היינו מתבטאים דרך הלצה. אין איש יודע מה צופן העתיד בחובו, אך מתכוננים, דרוכים, ובוטחים ביכולתינו. היינו מחלקה קטנה של אנשי פלמ"ח, עשרים וכמה טוראים, 3 טוראיות, שני מכ"ים ושני ממי"ם.

מזה שנה, מאז גיוסינו לפלמ"ח, עברו עלינו תקופות אימונים בסביבות ירושלים ומסעות ממושכים במדבר. המחלקה הורכבה מחברים שעשו לפני זה את הכשרתם ברמת-רחל ובקרית-ענבים.

עוד טרם נטבלו טבילת אש וראו הבחורים עצמם כחיילים ותיקים בכל. הנכונות להמצא בתנאים הקשים ביותר, היחלצות של שמחה לכל יציאה וסיור, אותו חיוך וצחוק בכל שעה, והבוז לכל "גנדור" חיצוני – אלה ציינו את הבחורים. רובם היו בוגרי בית ספר תיכוניים או מקצועיים. מספר בני מושבים וקבוצים וכמה מבוגרי עלית הנוער.

אוטובוס "אגד" הביאנו לגוש ביום שבת, כ"ג בכסלו. יחד אתנו בא גם דני מס, שקבל לידיו את הפקוד על הגוש כולו. ירדנו על יד שער כפר-עציון אך לאחר זאת פנינו לעבר רבדים , כי שם נקבע מקום משכננו. היינו מאורגנים בשתי כתות. פקוד המחלקה התחלק בין שני המ"מ. שבעה מחברינו הצטרפו לקורס מכי"ם שהתקיים בכפר-עציון ולקחו חבל בפעולותיו.

מיד למחרת התחלנו באימונים, שראשיתם, כמובן, הכרת המקום וסביבתו הקרובה: סיירנו בכל הגיאיות מסביב, בקרנו בארבעת המשקים, נכנסנו למנזר הרוסי, לחירבת זכריה וחזרנו לרבדים. היו בינינו מספר ניכר של אנשים, אשר הכירו את הסביבה עוד מסיורים קודמים.

לא הספקנו להתאמן הרבה. דני החליט, כי יש להחזיק ברציפות את "הגבעה הצהובה" החולשת על ארבעת ישובי הגוש – תפשנו את הגבעה ו"התישבנו" עליה.  שמרנו בשתי משמרות – כתה ביום וכתה בלילה.

 הכתה השניה עושה חיים

יצאנו לשמירת לילה בגבעה. "אם תראה ערבים מתקרבים אתה מעיר אותי מיד" – אמר איציק (יצחק זבולוני) "ברור? אני אעיר את שאר החבריה ואחליט מה לעשות". – והריני יושב על הסלע שבראש הגבעה, מכורבל בשמיכה וקופא מקור. הסטן בין הברכים והרימונים תקועים בחגורה. הקור חודר עד לעצמות, גם ארבע שמיכות לא תועלנה. טוב להם, לאנשי הכיתה השניה, ישנו כל הלילה "ועושים חיים" ביום ואילו אנו, כאן, קופאים מקור: השינה כאן איננה שינה וגם ביום אי אפשר להרדם...

מסביב שוכבים הבחורים, מכוסים בסמיכות עד מעל לראשיהם ומנמנמים. על ידי שוכב סמיון (שמעון זילברמן) ונושם עמוקות. סמיון זה – בכל מקום בו ישכב, על קוצים, על חצץ, ובבוץ ירדם מיד. אך גע בו ויקפוץ מיד, רענן ודרוך לכל אשר יבוא. משמאלו, ליד הסלע, שוכב מ. "הצנחן". אלה הם לילותיו הראשונים לישון בחוץ, והריהו מתהפך מצד אל צד, נאנח ואינו מצליח להרדם.. והקור המקפיא חודר לתוך העצמות. ואין כל תרופה. גם מדורה אסור להדליק..

אורות המשק כבו. גושי הבתים נראים ככתמים שחורים על הגבעות החשופות. הזרקור של כפר-עציון פולח את החשכה. הכביש הלבן נראה כסרט חיור, שנמתח לאורך צלע הגבעה. העץ הגדול אשר בהצתלבות ניצב כפסל ענקי מגושם. מן האופק הצפוני עולה אור זוהר: אורותיה של ירושלים.

כאלה היו לילות השמירה "הפרטיזנים" על הגבעה הצהובה. ליל השמירה היה מסתיים בהליכה עד הכביש הראשי, בצדה של הדרך הפנימית, ושם נערכנו למארב. עם עלות השחר חוזרים היינו לרבדים או לעין-צורים.

 פעילות מבצעית

בשבוע הראשון נדדנו בין רבדים ועין-צורים. שכננו באהלים ברבדים, משם עלינו לדור בצריף פח בעין-צורים, עד שנבנה בשבילנו צריף מיוחד ברבדים, וירדנו חזרה לשם.

גבר המצור על הגוש. הכוננות הלכה וגדלה. יושביה הערבים של חירבת-זכריה עזבו את המקום ואנו תפשנו אותה. כל המקומות המגורים והחירבות של הערבים נמצאו ריקים או נעולים. פרצנו לתוך כל בנין וחירבה. פה ושם חזרנו עם שלל: חרב עתיקה, "שברייה" וכדורי ציד. הגענו עד ל"בית הקפה" הערבי בקילומטר ה-15 , אשר ממנו הותקפה השיירה. גם הוא נמצא עזוב ונעול. כילינו את חמתינו במקום: שברנו את הרהיטים וניפצנו כד גדול מלא דבש חרובים.

בראשית טבת התחלנו בתצפית מתמדת לעבר כביש ירושלים חברון. יוצאים היינו בחוליות של שלושה שלושה, מתקרבים עד גדר האבן הקרובה לכביש, מול חירבת סאוויר, צופים לעבר הכביש ורושמים דו"ח מדויק.

לאחר ההתקפה על השיירה היו השיירות מגיעות אחת לשבוע או לעשרה ימים. מדי בוא שיירה, היינו יוצאים לתפוס משלט ב"משק כהן", זוהי חירבה עזובה ליד הק"מ ה-18, בראש הר גבוה החולש על מרבית הכביש דרומית מבית-לחם ועד הכניסה לגוש. פעמים רבות, יוצאים היינו לשוא, כי השיירה שהודיעו על צאתה לא הופיעה. אך הרגשת סיפוק מרוממת היתה לנו לראות מראש ההר את מכוניות השיירה המתפתלות בין ההרים, ועם רדת הערב – את שורת האורות היורדות וחוזרות לכיוון ירושלים. יוצאים היינו בימי ערפל, כשאין רואים את הנעשה מטרים מועטים לפניך – עד שפתע מגלה ראש החירבה המזדקר מעל לענן הערפל. יצאנו גם בימי גשם ובוץ, כשהרגלים מתחלקות במורדות השביל המתעקל. ורק לאחר שהשיירה היתה עוברת בשלום – חוזרים היינו לרבדים, לראות אם הגיע מכתב או חבילה, להציץ בעתונים כדי לדעת את המתרחש בשאר חלקי הארץ.

בימים בהם לא באה שיירה, היינו ממשיכים באימונים: מקלע, עזרה-ראשונה, קשר. כל אותה עת, היה דני מס סר לבקר אותנו, לעודד, לשוחח, אף שהיה טרוד בעניני פיקוד הגוש. הערצנו אותו, כי ידענו שהוא נושא באחריות עצומה וביחד עם זאת חי כאחד מפקודיו ודואג להם.

אף כי תנאי חיינו היו די קשים, לא התלוננו ולא נאנחנו. קבלנו הכל ברוח טובה. עזרה לנו בזאת רוח החברות הטובה שהיתה שרויה במחיצתינו.

אוריאל. א.