ההווה בחברה הישראלית כה גועש ורב פעלולים, כל יום מביא עמו חדשות עזות המוחקות כהרף עין את החדשות המרעישות של אמש. תקשורת מקצועית וחובבנית כאחת מפיצה את החדשות במהירות הבזק בעשרות ערוצים לכל עבר. שאלת השאלות של ההיסטוריונים, האם יש מה ללמוד מן העבר כדי לנווט לטוב את ההווה, לחזות את הצפוי לנו בעתיד ולהתכונן לקראתו, נדחקת הצדה מפאת דחיפותן של החדשות. רק לעתים רחוקות עוצר מי מאתנו ורואה את הדמיון בין מה שקרה למה שקורה, מביט לרגע בחוקיות אפשרית, המסוגלת לתת פשר ומשמעות ליד המקרה.
אינני גורסת כי העבר נקבע בזיכרוננו לעד. לזיכרונות האישיים או הקיבוציים, ואף לספרי ההיסטוריה, אין נוסחה אחת מקובעת ומקודשת של אירועי העבר. גם סיפור העבר משתנה, לעתים אף מן הקצה אל הקצה, בהתאם למה שקורה בהווה ולנקודת המבט של המתבונן, בהשפעתם של ידע חדש שנחשף, או של אמונות ודעות הצובעות את העובדות או את הזיכרונות בצבעים חדשים. ובכל זאת, אם דומה המתבונן בהווה לצופה בים סוער, ניתן לכאורה לדמות את חוקר העבר, בין שמדובר בעבר אישי או בעבר קיבוצי, למי שצופה באגם שלֵו, שאדוותיו קלות וקרקעיתו צלולה. האם תיתכן העברת ידע ותובנה
בין האחד לאחר?
בימים אלה, שבהם מסתיימת כתיבת הספר 'ילדי כפר עציון', סיפור שעניינו דור תש"ח וראשיתו לפני הקמת המדינה, הגיע זה עתה לקצו פינוי חבל עזה וצפון השומרון, שכונה 'תהליך ההינתקות'. לנגד עיני הצופים בתקשורת, בארץ ובעולם, נפרשו מאות תמונות הממחישות את הקשר העמוק בין אדם לביתו, בין איש ואישה לנחלתם. הינתקות הילדים מביתם הייתה אחד הרגעים המרגשים, המצולמים והמתוקשרים ביותר בסיקור אירועי ההינתקות. בשיח הנואמים והנפרדים מיישוביהם, עלה לפתע מן העבר סיפורו של כפר עציון או של גוש עציון כולו; הדוברים הצהירו ונשבעו בסגנונות שונים: 'כפי שחברי כפר עציון גורשו וגלו מביתם, אך המשיכו לצפות, לקוות ולהתפלל, ובסופו של דבר חזרו הביתה – כך גם אנו עוד נשוב אל חבלי ארץ אלה, שהם שלנו!'
קל להצביע על הניגודים שבין מקרה כפר עציון לבין פינוי יישובי חבל עזה וצפון השומרון. כפר עציון נפל בקרב עם האויב, ורוב חבריו הבוגרים מצאו את מותם במלחמה במקום, ואילו יישובי ההינתקות של 2005 יצאו, פונו או גורשו מבתיהם – לפי הרטוריקה שבה יבחר הדובר – בפקודת ממשלת ישראל, על ידי כוחות הביטחון הישראליים. מנגד, יש בין תושביו היהודים של גוש קטיף מי שחיו במקום כשלושים
שנה, שנולדו, בגרו והקימו משפחות משלהם במקום, בעוד כפר עציון, הוותיק ביישובי גוש עציון, ישב על אדמתו מ־1943 עד 1948, חמש שנים בלבד. על אף הבדלים אלה ואחרים, מספק סופו הטוב של סיפור כפר עציון, בשיבת בניו ובנותיו לאדמתם ובבניית ביתם מחדש אחרי מלחמת ששת הימים, מעין תבנית לתפילה, לתקווה, לסיום מיטיב של הסיפור הנפרש לעינינו בהווה.
וכך, לפנינו דוגמה אקטואלית הממחישה איך משחק העבר ב'מחבואים' עם ההווה. כניסתו של כפר עציון לשיח של ימים אלה מדגימה כיצד פרשיות עלומות מגיחות ממסתרי ההיסטוריה לפי הצורך של הפוליטיקה בהווה, אולם בימים שבהם התחלתי את המסע עם 'ילדי כפר עציון' היה מיתוס כפר עציון בתרדמה, ומעשה שהיה כך היה.
להמשך: