עם בוא האביב חל מפנה דרמטי במערכה בגוש עציון. כביש ירושלים-חברון, שגבה דמם של לוחמים רבים בשיירות שהותקפו לאורכו, היה למלכודת אש לאויב. הפיקוד העליון הטיל על לוחמי גוש עציון לשבש את התחבורה הערבית בין חברון לירושלים ולרתק כוחות אויב לגוש עציון. זאת במטרה להקל את הלחץ על המגינים בירושלים ולהעניק להגנה פרק זמן נוסף לביצורה של העיר. כוחות גדולים של הליגיון והכנופיות התרכזו בהר חברון ומדרום לו, בדרכם לירושלים. גוש עציון היה המענה להגנה על העיר מדרום. בכך הִתמצה ייעודו בשלב האחרון של המערכה. קצין המבצעים בפיקוד העליון, יגאל ידין, העריך כי משימה זו היא גורלית לעתידה של ירושלים העברית. אך נוכח עוצמת האויב טמונה בה סכנה גדולה לעתידו של גוש עציון.
מוש, מפקדו האחרון של גוש עציון, הוביל את המגינים לחסום את כביש חברון-ירושלים ולבלום את תנועת האויב לעיר הקודש. המנזר הרוסי וחרבת סאוויר השולטים על הכביש הראשי ועל כביש הכניסה לגוש עציון, נתפסו על ידי המגינים והיו למשלטים קבועים. פּוּצצו מעבירי מים לאורך הכביש. הונחו מוקשים ומחסומים. הוצבו מארבים לרכב הכנופיות ולשיירות הליגיון. שיירות כלי רכב של האויב הותקפו ונפגעו. בשביעי של פסח, כא בניסן תש"ח, 30.4.1948, התחולל במִנזר סן סימון שבשכונת קטמון, קרב מכריע לגורל ירושלים העברית. כוחות הפלמ"ח עמדו בפני נסיגה מול כוחות האויב שהוטלו למערכה. הפיקוד דרש מלוחמי גוש עציון לחולל מהומה על הכביש הראשי ולמשוך כוחות אויב לגוש עציון, וכך עשו. נציג גוש עציון ליד המוסדות בירושלים, רשם ביומנו: "בסיפוק רב שמענו כי למגיני הגוש היה חלק בכיבוש השכונה [קטמון] אנשי המטה מציינים כי הקרבות בכביש חברון-ירושלים ריתקו כוחות אויב ומנעו מהם להביא תגבורת ללוחמים העירקיים [בירושלים]. קצין הליגיון שלחם באיזור העיד כי בראשית מאי 1948, הגיע הליגיון למסקנה שלא יוכל לתקוף את ירושלים, כל עוד גוש עציון שוכן על אֵם הדרך. גלים גלים תקפו הליגיון והכנופיות את גוש עציון. שִריוני האויב ותותחיו מול קומץ מגינים מצוידים בנשק דל ובמעט תחמושת. גוש עציון היה עמדה קדמית להגנת הבירה. הלוחמים ראו בכך את עיקר ייעודו ותפקידו של גוש עציון במערכה.