כה בניסן תש"ח - 4.5.1948 - בתגובה על תקיפת התחבורה הערבית, הותקף גוש עציון על-ידי הליגיון הערבי בסיוע המוני ערבים, בשיתוף כוחות בריטיים. תותחים ומשוריינים הטיל הליגיון למערכה במטרה לסלק את כוחותינו מהמשלטים החולשים על כביש ירושלים - חברון. לאחר קרב נואש, עלה בידי התוקפים לכבוש את המנזר הרוסי. עם ערב נתפס המנזר שוב על-ידי כוחותינו. מוש (משה זילברשמיט), מפקדו האחרון של גוש עציון, היה מודע לכך שתקיפת התחבורה הערבית עלולה להביא את גוש עציון למערכה שתהיה למעלה מכוחו. בישיבת מפקדים אחרונה הבהיר את דעתו ואת דרכו בפיקוד על גוש עציון: "זה צריך להיות קרב מצדה, תוך הכרה כי בעמידתנו עד הסוף אנו עוזרים להצלת ירושלים".
דברי הספד לחללי ההתקפה בכ"ה בניסן תש"ח (4.5.1948)
"מה אנו ומה חיינו - העיקר הוא המפעל בו אנו חיים. נכה באויב בכל מקום שנשיגנו, נפריע לממש את זממו. תשובתנו נחושה - נצח ירושלים".
(מוש - מפקדו האחרון של גוש עציון)
ההכרה בתפקידו של גוש עציון במערכה על ירושלים ומשמעותה לעתידו של גוש עציון, לא נותרה נחלת המפקדים. היא חלחלה לתודעת הלוחמים שהיו נכונים למערכה ומודעים לסיכון שבה. כך כתב חבר כפר עציון, שלום ג', לרעייתו בימי המערכה האחרונים:
איני יודע אם אנחנו נִזכה, בכל אופן ילדינו היקרים הם יהיו אזרחים חופשיים במולדת חופשית ולמען זה אנו מוכנים להילחם. החזית היא רחבה וכללית, המלחמה היא לחיים ולמוות, להיות או לחדול. אנו ממלאים את הפקודה, את צו היישוב, זוהי עמדה קדמית של ירושלים, אנו שומרים על חומותיה.