ימי התיישבות ובניין
בבואנו לסקור את קורות מגדל-עדר, מן העלייה על הקרקע ועד לפרעות תרפ"ט, נתקלים אנו בקשיים רבים. מיעוט המקורות שבידינו וחוסר ההתאמה ביניהם כמעט שאינם מאפשרים לשרטט תמונה שלמה ובהירה.
מסמכי חברת 'זכרון-דוד' שנותרו בארכיונים, פרוטוקולים של האסיפות הכלליות, פרסומים ותעמולה - כל אלה אינם מתייחסים כמעט לעובדות ולנתונים באשר ליישוב עצמו. בעיתונות פורסמו ידיעות קצרות ומקוטעות, פרט לשתי רשימות ב'העולם' ומעט חומר ב'דבר(למקורות העיתונאיים של התקופה)מרבית העדויות האישיות נגבו במלאת יובל שנים להקמת היישוב. מרחק השנים הרב הביא לכך שפרטים שונים ניטשטשו בזכרונם של המרואיינים, בהם אנשים באים בימים, שהיו אז צעירים למדי.
חתימת חוזה המכירה בין הערבים לבין ראשי החברה, נערכה בהושענא-רבה תרפ"ז (כ"א בתשרי). גליון 'דבר' מיום ג' בשבט תרפ"ז (6.1.1927) דיווח: "ביום א' שבוע זה (כ"ח טבת 2.1.1927) התחילה העלייה על הקרקע". מכלל העדויות והפרטים שלוקטו, ניתן להניח שלא היתה עלייה מרוכזת, מסודרת, אף לא קויים אירוע בולט לציון ראשית העלייה על הקרקע וייסוד היישוב.
המשפחות שהגיעו למקום עשו זאת באופן חופשי, במהלך ימי הסתיו והחורף של שנת תרפ"ז. נראה שכל אחד עבר לגור במקום. לאחר שהקים לעצמו צריף למגוריו.
בעיתון 'דאר היום' פורסמה הידיעה הבאה:
"חברי זכרון-דוד' שעלו בימים האחרונים על אדמתם נתבעו לדין על שבנו צריפים בלי רשיון הממשלה. כל אחד מהבונים נקנס בסכום 110 גרוש מצרי".
היישוב מגדל-עדר הוקם על אם הדרך ירושלים-חברון, מדרום מערב לצומת גוש-עציון דהיום, בק"מ ה-21 מירושלים, במקום ניצבה בריכת המים הבריטית ולידה מבנה קטן של משטרה, שהיה מאויש בכמה שוטרים. מעל ליישוב, על ראש הגבעה ממערב, התנשא המנזר הרוסי, עטור חומה ובוסתני פרי.
חברת 'זכרון-דוד' הקימה במקום, לצד הבריכה, מבנה ששימש כבית כנסת וכבית טהרה. כל אחד מהמתיישבים הקים לעצמו מבנה מגורים. סך הכל כחמישה עשר מבנים, שהיו פזורים על המדרון ממערב לבריכה. דוד פלינט פתח דוכן קטן למכירת מוצרי מזון.
חפירת מקוה הטהרה במגדל-עדר
תנאי החיים היו קשים ביותר. המשק הדל ומקורות הפרנסה לא אפשרו למתיישבים קיום בכבוד, פרט למשפחת רוזנבלום, לא היתה למתיישבים הכשרה חקלאית מינימאלית. נראה שהחלו בנטיעת עצי פרי וגפנים, אף שלא נעשתה הכשרת קרקע ראויה לכך. ציוד וכלים חקלאיים לא עמדו לרשותם, אף לא תקציב ראשוני לביסוס משק. נעשה ניסיון להקים משק בעלי חיים. נרכשו מספר פרות, עזים, כבשים ותרנגולות. מעט תוצרת חלב הוסעה יום-יום לירושלים למכירה בשוק. האחים כובני הכשירו חלקה קטנה לכרם ענבים ואף נטעו גפנים. משפחת רוזנבלום, יחד עם מאיר ולדמן, גידלו עדר כבשים גדול, כ-250 ראש. העדר הוחזק במכלאה סמוך לצריף. אבשלום רוזנבלום, בנו של יעקב המייסד, יחד עם רועים ערבים, טיפלו בעדר.
ככל הנראה היו היחסים עם הערבים בכפרים הסמוכים סבירים. פרט למקרה אחד של התנכלות ערבים לשמואל רוזנבלום הרועה, לא ידוע על היתקלויות והסתבכויות. האחים כובני ורוזנבלום נעו בחופשיות, הלכו לסיורים בכפרים הערביים ונעזרו בערביי בית-אומר. בקיץ תרפ"ט עבד אבשלום רוזנבלום כאחראי מטעם שלטונות המנדאט על קבוצת ערבים גדולה, שעסקה בהכשרת דרך לבית פאג'ר.
מיהם המתיישבים?
המשפחות הראשונות שהגיעו למקום היו תימניות. אלו המשפחות אשר גרינוולד במחברתו משבח "התימנים הנודעים בחריצותם". אחת המשפחות האלו, משפחת כובני – האב ושלשת בניו – עלו ארצה מתימן ב-1924 והשתקעו בשכונת צריפים ברחוב בלפור בתל-אביב.
בשנת תרפ"ו (1926) באו לשכונה כמה יהודים שומרי מצוות, ביניהם יצחק גרינוולד, עטור זקן עבות, שעשה רושם טוב ומהימן. יצחק הציע להם לרכוש אדמה ולהתיישב מדרום לירושלים. המשפחה לא היתה די עשירה לרכוש מגרש בירושלים, וההצעה להתיישב סמוך לעיר הקדש, עליה חלמו, קסמה להם. הובטח להם שבמקום אדמה טובה ותנאים מתאימים לעבודה חקלאית. הם נסעו לירושלים ורכשו בחברת 'זכרון-דוד' חלקה בת כ-40 דונם תמורת 260 לירות. אחר כך יצאו לסיור בשטח ועיניהם חשכו למראה האזור – טרשים, סלעים ושממה.
המשפחה עברה להתגורר באופן זמני בשכונה התימנית כפר השילוח [2] ומשם עברו בראשית שנת תרפ"ז (1926) למגדל-עדר.
האחים כובאני הכשירו חלקת קרקע בואדי קשאש, מצפון למנזר הרוסי. הם עבדו בסיקול ונטעו במקום כרם ענבים אך לא זכו לראות פירות. האח אברהם התכונן להיות רועה בקר אך הדבר לא בוצע.
[2] במורדות המזרחיים של הכפר הערבי סִילוּוַאן נקנתה אדמה ע"י נדבנים ירושלמיים בשנת 1884 כדי להקל על מצוקת המגורים של העליה התימנית משנת תרמ"ב (1882) שכונתה עליית 'אעלה בתמ"ר'. השכונה נקראה "כפר השילוח" על שם מעין השילוח הסמוך. כ-50 משפחות תימניות התגוררו בכפר השילוח ועבדו בירושלים עד לפרעות תרפ"ט, אז עזבו את המקום.
בין העולים להתיישבות בשלבים הראשונים נזכרים שני האחים דוד וליפא פלינט. האחד עסק בקבלנות בניין והשני פתח במקום, כאמור, דוכן מכירות (מכולת) לשירות תושבי מגדל עדר, ובעיקר לשירות עוברים ושבים בכביש ירושלים חברון. שני האחים היו חברים בחברת 'זכרון-דוד' מראשיתה ונותרו ביישוב עד שלביו האחרונים.
יעקב רוזנבלום נשא בתואר 'מנהל המושבה מגדל עדר'. אליו הצטרפו לאחר זמן רעייתו ושני בניו, שנותרו בתחילה בעין-זיתים. אבשלום, הבן הצעיר, הגיע בפסח תרפ"ז לביקור הורים ונשאר במקום. על פי זכרונו, באותה תקופה כבר לא נותרו במקום התימנים. הוא מצא את האחים פלינט. משפחתו, רוזנבלום, אם ובנה ממוצא בבלי, גברת ריין, אשה אמריקנית קשישה, שבאה למות בארץ הקודש ובנתה לעצמה מבנה ביישוב. אפשטיין, אף הוא אמריקני, וקבוצת בחורים, תלמידי ישיבה מירושלים. שמשון אשכנזי מעיד כי לאחר שעזבו התימנים את המקום השתכנו בו 11 תושבים, מהם קבוצה של ארבעה חברים, יוצאי פולין וליטא, שארגן אשכנזי באופן פרטי. ריין ואפשטיין באו למקום כדי להכין את הקרקע לעליית בניהם לארץ, להתיישב במגדל-עדר.
עוד מספר שמשון אשכנזי: "אנשי המקום טיפלו מספר חודשים באחד מבני ישיבת חברון שחלה. לצורך הטיפול בו שהו במקום באופן קבוע ארבעה בחורי ישיבה. אלה שילמו לאנשי מגדל-עדר סכום כסף עבור הטיפול בחולה וכלכלתם הם. ככל הנראה מדובר בתלמידי ישיבה מירושלים, ולא מחברון. במסמכי החברה מצאנו תיעוד להקמת ישיבת 'אוהל רחל' במגדל-עדר. ביישוב שהו תקופה מסויימת כחמישה תלמידים (ראה להלן).
למצב קשה ביותר נקלעו אנשי מגדל עדר כבר בחורף תרפ"ז, עם ירידת השלג . הצריפים הרעועים לא עמדו בסערה הקשה ולפחות גג אחד הועף. התימנים, שלא הכירו את התופעה הזו, סברו תחילה ש"מן יורד מהשמים" ! המתיישבים התכנסו ברובם בצריף המרכזי, שהיה גם בית הכנסת, תוך חרדה שהנה "המבול חוזר". לפי דיווחים שונים, מיום רדת השלג ועד שנמס חלפו שבועות. רוב הזמן היתה דרך חברון-ירושלים חסומה לתנועה.
בית הכנסת הזמני - בצריף המרכזי של מגדל עדר
קבוצת ערבים מהכפר בית-אומר נחלצה לעזרת המתיישבים והביאה, ימים ספורים לאחר ראשית הסערה, מעט מזון, דבלים, פיתות, תה, עצים ודלק להסקה. אלה הצילו את המתיישבים מקיפאון ומסכנת רעב. לאחר מכן נחלצו לעזרת מגדל-עדר אנשי קהילת חברון, ביוזמת הרב סרנא, ראש ישיבת חברון. אלה הצליחו להבקיע את המצור הלבן שהוטל על מגדל-עדר בעזרת פרד והביאו מעט מזון וציוד חיוני.
תושבי הר חברון הקבועים, ערבים ויהודים, מורגלים היו לסערות וסופות שלגים. מתיישבי מגדל-עדר לא היו מוכנים לחוויה קשה כזו, אף לא היו ערוכים לה במלאי ציוד ובמזון הכרחי.
מן הדיווחים הרבים בעיתונות הימים ההם עולה, שאכן היתה זו סערה קשה במיוחד. בירושלים חרדו לאנשי מגדל-עדר. סביר ביותר להניח כי מאורע זה, מיד בימי ראשית הקמתו של היישוב החדש, לא תרם לעידוד מתיישבים נוספים לעלות ולהיאחז במקום. אפשר שהוא אף גרם למתיישבים עצמם הרהור שני ואף רפיון רוח.
קשיים ומשברים
בסמוך לראשית ההתיישבות, חל קרע בין ראשי החברה. גרינוולד, ויינטרוב, רוזנבלום ואחרים מתחו ביקורת נוקבת על דרכו של הרב יחיאל מורגנשטרן, שכיהן כיושב ראש החברה. ביקורת זו באה לידי ביטוי חריף באסיפת החברה השנתית מיום י"ח תשרי תרפ"ט (2.10.1928). בדברי דוד פלינט וד"ר אריה טויבר. הושמעו טענות על בזבוז כספים, אובדן כספים, ניהול נוקשה ועוד. הרב יחיאל מורגנשטרן ואחרים פרשו מהחברה. הוא עצמו יצא לפולין, עסק בהסברה למען רכישת אדמות בארץ ישראל בקרב חוגי רבנים וחסידים. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה נמלט לאנגליה ומשם לארצות הברית. בשנת 1960 לערך רכש מגרש בבני ברק והקים במקום בית תפילה חסידי. עיון בספר הפרוטוקולים של החברה חושף כמה וכמה פרשיות בעסקי קרקעות וכספים, שעוררו תרעומת ומתחים בין החברים. הועלו חשדות בדבר העברות קרקע באורח שאינו תקין, מתן קרקע לחברים ופעילים בחברה ללא תשלום, וכדומה.
הרב ברנדווין (לימים מוריה) שהצטרף לחברה מתוך מגמה לרכוש קרקע עבור קרובי משפחה מהונגריה וגם עבורו אישית, התמנה, לאחר פרישת הרב מורגנשטרן, כיושב ראש החברה. לדבריו: "...במקרים רבים רכשו החברים שטחים שעלו יותר מאשר היה בכיסם לשלם. מתוך רצון לעודד את הבנייה, השלימה החברה את החסר. אולם לאחר שהקרקע הועברה לרשות החבר, עשה בה כבתוך שלו וביצע "עסקות פרטיות" עם קונים אחרים. אלה שילמו לו סכום גדול בהרבה ממה שהוא השקיע בקרקע. ספסרות זו היתה תחילת הסתבכות הכספית, שהביא לבסוף לפשיטת רגל של החברה".
המס שנדרשו בעלי האדמה לשלם עבור הקרקעות שרכשו לשלטונות המנדאט היה גבוה ביותר. כמו כן הסתבר שהמוכרים הערבים נהגו בתקופה התורכית והבריטית לדווח לשלטונות על שטחי אדמה קטנים מאשר במציאות. התרמית התגלתה עם העברת הקרקעות ברישומי הטאבו. הבעלים החדשים חויבו לשלם מסים גם על השנים שעברו. והדבר הכביד מאד על מצבה הכספי של החברה, ועל יכולתה להזרים כספים לפיתוח היישוב וביסוסו.
העובדה שהחברה פעלה מראשיתה כחברה פרטית, ללא גיבוי וסיוע מצד המוסדות הלאומיים נתנה אף היא את אותותיה במצב הכללי. נסיונותיו של יצחק גרינוולד לזכות בהכרה וסיוע מצד ההנהלה הציונית, פיק"א וגורמים נוספים, נדחו על הסף, מה שהביא את היישוב להסתבכות קשה. בידי המתיישבים לא עלה לפתח במקום יישוב, מקורות פרנסה וקיום. חברת 'זכרון-דוד' שקעה בקשיים, ולא היה בכוחה לסייע למתיישבים ולחלצם מהמצוקה. נראה שמרבית המתיישבים עזבו את המקום לאחר כמה חודשים בלבד. רק קומץ מהם נותרו ביישוב ונאחזו במקום[3]. כמעט כל חברי החברה, 165 במספר, לא מימשו את זכותם על הקרקע שרכשו או קיבלו מהחברה.
הניסיון לחזק את היישוב על ידי הקמת ישיבה בשנת תרפ"ט, לא הביא לתוצאות המקוות. תלמידי הישיבה לא נותרו במקום זמן רב.
________
[3] לימים יכתוב יוסף ויץ, מנהל הקרן הקיימת, בדברו על תחילת היישוב בהר, על הענין הזה:
"... לעומת זה עסקו יהודים פרטיים במצווה זו, ודוקא מבין תושבי ירושלים הותיקים והאדוקים, שהיבהב בליבם ניצוץ של קדושה וחיבה לאדמת ארץ הקודש והיו שוקדים לקיים את המצווה, כל אחד לפי הישג ידו, אם בקנית דונמים ואם בקנית מטרים. לצערנו, הסתפקו במתן גאולה לאדמה על ידי קניה בלבד, ולא קיימו את מצוות "וישבתם בה". וכך אנו מוצאים שנקנו על ידי יהודים פרטיים אלפי דונמים בכפרים שונים בסביבות ירושלים בלא להחזיק בם ולשבת עליהם, אלא במועט. ההתנחלות שהתחילה פה ושם לא היתה אלא "קִקַיוֹן דְיוֹנָה". קבוצת חסידים חרדים, אשכנזים וספרדים, שהיו מתפרנסים על החלבנות רכשו בתרפ"ד (1924) מאות דונמים בק"מ 22 שבדרך ירושלים חברון, וחשבו לחדש כאן את הישוב העברי העתיק מגדל עדר. אף התחילו לעשות משהו, אך מיד הפסיקו.."
מגדל עדר- גלריית תמונות
מגדל-עדר---חלק-א
מגדל-עדר--חלק-ג